בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלמה הלל | לא היתה נכבה יהודית

תגובות

אני מודה לידידי צבי גבאי על מאמרו החשוב "הנכבה היהודית" ("הארץ", 1.6), שבו הוא מתאר את שעבר על הקהילות היהודיות בארצות ערב בעקבות המאבק היהודי-ערבי בארץ-ישראל, מלחמת העצמאות והשפעת הנאציזם על התנועות הלאומיות בארצות ערב באותן שנים. אולם אני חולק על המושג "נכבה יהודית". אין לנסות ליצור סימטריה בין הנכבה הפלסטינית לבין נטישתם של היהודים במדינות ערב את בתיהם. את שהתחולל במזרח התיכון מהמחצית השנייה של המאה ה-20 יש לראות כתהליך של חילופי אוכלוסין.

ערביי ארץ-ישראל, בחלקם אומנם גורשו על ידינו, בסערת המלחמה או לאחריה, אך רובם פשוט נמלטו מאימת המלחמה, תופעה אנושית בעת כזאת. כידוע, היו אלה מנהיגיהם שפתחו במלחמה. היהודים במדינות הערביות לא יזמו מלחמה. הם היו קורבנות של הסתה מתמשכת. עם פרוץ מלחמת העצמאות והכרזת משטר צבאי במדינות ערב שיצאו למלחמה נגדנו, היו היהודים שם טרף קל לרדיפות, מאסרים ועינויים, וחיו באימה ובפחד - במיוחד לאחר שובם של צבאות ערב המובסים לארצותיהם.

היהודים נמלטו בהמוניהם וחלקם גורשו באכזריות. הייתי באותם ימים שליח ה"מוסד לעלייה ב'" באיראן, ואני זוכר אלפי יהודים יוצאי עיראק, שברחו עם נשיהם וטפם, תוך סכנת נפשות, כדי להגיע לטהראן ולזכות להשתכן בבית הקברות היהודי הישן שם, בסופות שלג עזות בחורף ובלהט חום הקיץ. הם עשו זאת בתקווה לעלות ארצה, וכאן חיו שנים ארוכות במעברות, באוהלים ובפחונים דולפים ומחניקים - מחנות פליטים של ממש.

מספרם של היהודים יוצאי ארצות ערב שעזבו בשל המלחמה, הרדיפות והנגישות, עלה על מספרם של ערביי ארץ-ישראל שעזבו את בתיהם. גם הרכוש שהשאירו מאחוריהם היה רב לאין ערוך מהרכוש שנטשו ערביי הארץ במנוסתם. ובכל זאת - לא "נכבה".

חילופי אוכלוסין בעקבות מלחמות היו חיזיון נפרץ לאורך ההיסטוריה, לעתים אף היה בכך משום פתרון שמנע סכסוכים ומלחמות נוספות: כך היה בין טורקיה ליוון וכך היה באירופה במלחמותיה הרבות, גם לאחר מלחמת העולם השנייה. חילופי האוכלוסין במקרה שלנו לא חלו כתוצאה של החלטה מדינית של דיפלומטים חובשי צילינדרים, אך זה קרה בפועל.

ההבדל המשמעותי הוא שבעת שישראל הצעירה והענייה קלטה את גל העולים העצום, ממזרח וממערב, ללא סיוע של שקל אחד ממוסדות האו"ם, נמנעו מדינות ערב (שפתחו במלחמה) מלקלוט את הפליטים שלהם. האו"ם הקים אז את סוכנות הסעד והתעסוקה - אונרוו"א - המטפלת בבעיית הפליטים הפלסטינים בלבד ופועלת כבר יותר מ-60 שנה. בכל המקרים של מיליוני פליטים בעולם, אין עוד ארגון שעניינו אינו לפתור את בעיית הפליטים ולעזור בקליטתם, אלא לשמר אותה, ולא פחות מכך - לשמר את עצמו. זה לא רק דור שלישי של פליטים, אלא דור שלישי של אונרוו"א. התוצאה: מספר הפליטים עולה בטור גיאומטרי והבעיה מונצחת.

ולבסוף, היהודים ממדינות ערב אינם חיים בתחושת "נכבה". נטישתם את בתיהם ועלייתם ארצה הפכו לברכה הגובלת בנס. נקל לשער מה היה עולה בגורלם של היהודים בעיראק של סאדאם חוסיין, בלוב של קדאפי, בסוריה של משפחת אל-אסד ובמצרים של נאצר, אלמלא עזבו בזמן. היהודים יוצאי ארצות ערב אינם מתהלכים כשעל חזיהם מפתחות ענק של בתים שנטשו, שכבר אינם קיימים, ואינם מחנכים את הדור הצעיר לצעוד בהפגנתיות לגבולות המדינות שנאלצו להימלט מהן בחופזה.

על העולם הנאור ומנהיגי ערב להכיר בעובדה שגם במלחמה שלנו היו חילופי אוכלוסין, כדרכו של עולם בעתות מלחמה - ואין חזרה. מכאן אפשר לנסות לצעוד יחד קדימה.

הכותב היה יו"ר הכנסת ה-11, ופעיל ה"מוסד לעלייה ב'"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו