בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרור אטקס | גרמניה האחרת - הדור הבא

תגובות

חודש ספטמבר מתקרב ועמו המהלך שנראה בלתי נמנע, של הכרה מצד רוב הקהילה הבינלאומית במדינה פלסטינית בגבולות 1967. רוב ראשי מדינות אירופה ובהם נשיא צרפת ניקולא סרקוזי וראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון, הודיעו שישקלו בחיוב להכיר במדינה פלסטינית, אם ממשלת ישראל לא תיזום עד אז מהלך מדיני משמעותי. לעומתם, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל הכריזה, שלמרות הביקורת שיש לה על מדיניות ההתנחלות הישראלית ממשלת גרמניה לא תכיר במדינה פלסטינית אם זו תוכרז בלא תיאום עם ממשלת ישראל.

הכרזה זו של מרקל מבהירה שוב כי נחוצה בחינה מחודשת של מערכת היחסים בין ישראל ולגרמניה. 66 שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כאשר אחרוני דור הרוצחים הגרמנים הולכים לעולמם (לעתים קרובות, למרבה החרפה, בלא ששילמו מחיר על פשעיהם), הגיע הזמן להיפרד ממושג "האשמה הקולקטיבית" של גרמניה ולהחליפו ב"אחריות קולקטיבית". בעוד אשמה היא מושג מוחלט, שממוקד במעשה עצמו ובתוצאותיו הישירות (ולכן תוקפו מוגבל לאורך חייהם של הפושעים), אחריות היא מושג מורכב ודינמי. נטילת אחריות מחייבת כל דור לבצע בחינה מחדש של העבר מזוויות חדשות ושונות, המשפיעות גם על המסקנות הנגזרות ממנה.

אחריות היא גם הפנמת המשמעויות ההיסטוריות הרחבות יותר של מעשיה של גרמניה הנאצית. בכלל זה, גם אחריותה העקיפה לטרגדיה הקולקטיבית של הפלסטינים, שהיא פועל יוצא של הצלחת המפעל הציוני. הפלסטינים ניגפו לפניו במשך שנים (וממשיכים אף היום להינגף), בין היתר ואולי בעיקר, בשל תמיכת המערב ביישוב היהודי לפני הקמת המדינה.

דברים ברוח זו אמר נשיאה לשעבר של גרמניה, ריכרד פון וייצקר, בנאום בבונדסטאג כבר ב-1985, במלאות 40 שנה לכניעתה של גרמניה הנאצית. פון וייצקר היה מפוכח דיו כדי להזכיר שהיו אנשים ששילמו מחיר בשל נסיבות הקמתה של מדינת ישראל, וגם אם נמנע מלציין מפורשות את הפלסטינים, היה ברור למי התכוון.

הכרזתה של מרקל על אי נכונותה לפעול בניגוד לאינטרס הישראלי כפי שהוא מוצג על ידי ממשלתו הסרבנית של בנימין נתניהו, משמרת את מערכות היחסים האנכרוניסטית שמתקיימת בין ישראל לגרמניה מאז חתימת הסכם השילומים ב-1952. היחסים האלה מושתתים על חלוקת תפקידים קבועה, המבוססת על המודל של שיטת האינדולגנציות של הכנסייה הקתולית בימי הביניים: בעוד גרמניה מצופה להמשיך לתמוך בישראל, כלכלית ופוליטית, תוך מיתון הביקורת האירופית על מעשיה הנפסדים בשטחים, ישראל, שנטלה את הפטרונות על המחילה בשם העם היהודי לדורותיו, ניאותה להעניק מחילה חלקית לגרמניה.

ואולם, אשמה ונקיפות מצפון אינן בסיס בריא למערכת יחסים, לא בין אנשים ואף לא בין חברות ומדינות. מה שחסר היום וזה שנים ארוכות, גם ליהודים וגם לערבים החיים בארץ, הן לא עוד תחושות אשמה מתוצרת גרמניה. חסרה לכולנו תחושת אחריות שרק היא יכולה להוליד הנהגות פוליטיות ראויות בעבור שני העמים.

טוב היתה עושה אפוא הקנצלרית מרקל, לו המירה את הפוליטיקה הישנה של "אשמה קולקטיבית", בפוליטיקה של אחריות קולקטיבית. פוליטיקת האשמה אינה רלוונטית עוד והיא לא מסייעת למרקל להבין, ובטח שלא לשנות, את המציאות העגומה שבה כולנו - יהודים וערבים כאחד - חיים

"האשמה הגרמנית" היא גורם שפוליטיקאים כמו נתניהו ממשיכים לסחור ולעשות בו שימוש ציני, בעיקר כדי להמשיך ולהנשים מציאות רקובה, שמתקיימת על זמן שאול. אם עתידם של מיליוני היהודים והפלסטינים החיים בארץ באמת חשוב למרקל, אזי עליה להורות לשגריר גרמניה באו"ם, פטר וויטינג, להכיר במדינה הפלסטינית בספטמבר.

מרקל ונתניהו בברלין. נתניהו מנצל ניצול ציני את תחושת האשמה הגרמנית




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו