בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראובן פדהצור | עיתונאי, לא מרגל

הזירה

תגובות

"מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו מאסר שבע שנים". זהו סעיף 113ג' של החוק הפלילי שכותרתו "ריגול חמור", והוא כחרב המתהפכת מעל ראשו של כל עיתונאי שתחום הסיקור שלו הוא צה"ל ומערכת הביטחון. הרי כל כתב ופרשן צבאי עובר בכל יום את העבירות המופיעות בסעיף דרקוני זה.

כשהתקבל החוק, כוונתו היתה להביא לדין מרגלים, לא להאשים עיתונאים בריגול. ספק אם מי מהשותפים לניסוחו העלה בדעתו שאי פעם ייעשה בו שימוש נגד מי שממלא באמונה את תפקידו כעיתונאי. והנה, בימים אלה אמורה פרקליטות המדינה להחליט אם להעמיד לדין את עיתונאי "הארץ", אורי בלאו, באשמת ריגול חמור.

בלאו פעל ללא דופי. הוא לא פירסם דבר שלא אושר על ידי הצנזורה. פשעו האמיתי לא היה החזקת ידיעה סודית, עבירה שאותה עובר כאמור כל כתב צבאי בכל יום, אלא העובדה שחשף במוסף "הארץ" את קלונם של קצינים בכירים. על עבירה כזאת לא עוברים במערכת הביטחון לסדר היום.

בהתבסס על מסמכים סודיים, שתוכנם אושר לפרסום על ידי הצנזורה, מצא בלאו שבמפקדת פיקוד המרכז הפרו לכאורה הוראות של בג"ץ כאשר הוציאו לפועל סיכולים ממוקדים. התגובה לא איחרה לבוא. לא חלילה בדיקת הטענות החמורות שהופיעו בכתבה, אלא חקירה נמרצת למציאת המקור שהדליף לבלאו את המידע.

על חשיפת המקור, ענת קם, ועל השתלשלות המגעים בין בלאו ו"הארץ" לבין השב"כ, נכתבו כבר מאות מאמרים והושחתו אלפי מלים. מה שנותר עתה מכל אלה הוא השאיפה של מערכת הביטחון לנקום בעיתונאי שחשף את התנהגותם הלא אתית לכאורה של בכיריה. קם עברה עבירה חמורה ללא ספק, והיא עומדת לדין. אך ניצול סעיף הריגול החמור כדי להעניש, ובעצם להתנקם, בעיתונאי, הוא מעשה חמור שפגיעתו בחופש הביטוי, שהוגדר בלא מעט פסקי דין כ"נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי", היא אנושה.

בלאו אינו מרגל. את זאת יודעים היטב גם בפרקליטות, ולכן החלטה על העמדתו לדין על פי סעיף 113 נגועה בחוסר תום לב של המערכת המשפטית. אם יועמד לדין כמרגל אין זאת אלא משום שבכירי השב"כ, עם רוח גבית של בכירי הצבא, מבקשים לנקום בו על כך שבכתיבתו הציגם באור שלילי.

בשב"כ טוענים שבלאו לא עמד בתנאי ההסכם שנחתם אתו על החזרת כל המסמכים שמסרה לו קם. ייתכן שכך הם פני הדברים. אך לא ברור כלל שהשב"כ עצמו לא הפר את תנאי ההסכם כאשר, ככל הנראה, עשה שימוש במסמכים שמסר לו בלאו כדי לאתר את קם, אף שהבטיח שלא יעשה זאת. בכל מקרה, ההסכם בין בלאו לשב"כ בחטא יסודו. משום שאם כך ינהג השב"כ בכל מקרה שבו עיתונאי מחזיק ברשותו מסמכים או ידיעות סודיים, יהיה עליו לחתום על עשרות הסכמים עם עשרות עיתונאים. זה לא הגיוני ולא נכון.

על פי כללי המשחק שגובשו, במערכת הביטחון משלימים עם העובדה שכדי שהכתבים העוסקים בענייני צבא יוכלו למלא את שליחותם, אין מנוס מכך שיאתרו ויחזיקו ב"ידיעות סודיות". העיתונאים מצדם מתחייבים להגיש לצנזורה את החומר המבוסס על אותן ידיעות סודיות, ומיועד לפרסום. כל עוד כך פועלים שני הצדדים, אפשר לשמור על מידה לא מעטה של חופש ביטוי גם בנושאים הביטחוניים, מבלי שהעיתונאים יירדפו על ידי השב"כ, ומבלי שייערכו בבתיהם חיפושים ומחשביהם יוחרמו.

נותר רק לקוות שהיועץ המשפטי לממשלה, המעורב מאוד בפרשת בלאו, יתעשת ויכריע לטובת המשך קיומו של ההסדר השביר והעדין עם התקשורת. החלטה להעמיד את בלאו לדין תאותת שיהודה וינשטיין אינו רואה בחופש העיתונות מרכיב חשוב וחיוני של הדמוקרטיה בישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו