בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ליאון ויזלטיר | ברית עם העמים הערביים

תגובות

היציבות שחוסני מובארק העניק ליחסי ישראל-מצרים לא היתה יכולה להימשך לעד, ומדיניות הביטחון של ישראל אינה יכולה להישען על ההנחה ששלטון העריצים בארצות ערב יתקיים לנצח. עם זאת, לא קשה להבין את החרדה שהתסיסה במצרים ובמקומות אחרים בעולם הערבי עוררה בישראל. מה שכנראה מבהיל אותה אינו רק הסכנה של חוסר יציבות בעולם הערבי, אלא גם הסיכוי שתקום דמוקרטיה ערבית. נדמה כי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון משתוקקת להישאר כזאת. האפשרות הזאת אינה לגמרי מושכת. אלא שבאחרונה עלה בדעתי שלעצבנותה של ישראל יש מקבילות, אם לא שורשים, באחת התופעות העתיקות ביותר בתולדות העם היהודי.

כל הלומד את ההיסטוריה הפוליטית של היהודים בגולה שם לב, שהקהילות היהודיות העדיפו תמיד "בריתות אנכיות" על פני "בריתות אופקיות"; את הגנתם ותמיכתם של מלכים ונסיכים, אפיפיורים ובישופים, על פני הסתמכות על האוכלוסייה המקומית. היהודים לא סמכו על שכניהם שידאגו לביטחונם. הם חיפשו קשר ישיר לערכאה הגבוהה ביותר ולסמכות הראשונה במעלה. דוגמאות לאסטרטגיה פוליטית זאת משובצות לאורך ההיסטוריה היהודית. פוסק דגול בספרד של המאה ה-13 הצהיר, כי "דינא דמלכותא דינא", כלומר, חוק המלך הוא החוק, וכי "דינא דאומתא לאו דינא הוא", קרי חוק העם אינו החוק. חשדות אלה כלפי האוכלוסייה מסביב שרדו גם בעת החדשה, בהתלהבות של היהודים מהמדינה-אומה, שמציעה הגנה רבה יותר מחוסר ההגינות של החברה.

ברור שהאנלוגיה בין קהילה גולה למדינה ריבונית אינה מושלמת, אולם העדפתה ארוכת הימים של ישראל את המלכים והרודנים הערבים כבני שיח נראית לי כגרסה נוספת של הברית האנכית. אם כך הדבר, חשוב לציין כי ברית אנכית אפשרית רק עם משטרים אוטוריטאריים. ברור שהעסק לא עבד תמיד. כפי שציין יוסף חיים ירושלמי, בריתות אנכיות "מתגבשות על חשבון הבריתות האופקיות עם פלחים או מעמדות אחרים באוכלוסייה". לעתים קרובות המלכים והבישופים, המושיעים הדגולים, איכזבו את היהודים, לפעמים עד כדי אסון. המדינה-אומה האירופית שהיהודים סגדו לה כמעט שהביאה להשמדתם.

אם הדמוקרטיה תגיע למצרים ולמדינות ערביות אחרות, יהיה על ישראל להתעמת עם האתגר האופקי במסגרת יחסיה עם שכנותיה. אם ממשלות ערביות יידרשו כעת להראות לאזרחיהן את הצדק שבדו-קיום עם ישראל, ולהצדיק בפני בני עמיהן את ההסכמים וההסדרים עמה, הרי שישראל לא תוכל עוד להתעלם מהשפעת פעולותיה על אוכלוסיות ועמים אלה. הסכם עם שליט חזק לא יספק. לדעת הציבור הערבי תהיה חשיבות. הדיפלומטיה הישראלית תיאלץ להרחיב את גבולותיה ולמצוא דרכים כדי לפנות לאומות, ולא רק למנהיגים. ישראל צריכה להיות לא רק מפחידה, אלא גם מובנת.

הבריתות האנכיות של היהודים, בגלות ובמדינתם, נולדו כתוצאה של ייאוש וחוסר אמון כלפי הקהילות שבקרבן חיו. לחשדנות ולייאוש היה בסיס במציאות ההיסטורית. בפוליטיקה הישראלית של ימינו יש כוחות שמסנגרים על תחושות אפלות אלה, ומרוויחים מהן. איני מאמין שהפסימיות הלאומנית הזאת מוצדקת, אך מצד שני מצב העניינים מעורפל מכדי להצדיק אופטימיות קלילה.

החרדה הישראלית מפני הכוח הפוליטי החדש של האומה הערבית לא תתפוגג בקלות. הדמוקרטיה משחררת דחפים ורעיונות מכוערים לצד דחפים ורעיונות יפים. משום כך, השאלה לגבי "האביב הערבי" היא האם, היכן ובאיזו מידה אכן משתנה המציאות ההיסטורית שהיתה הבסיס לחשדנות ולייאוש. הרגלים מושרשים וקטגוריות ישנות לא יועילו לנו כעת. ההיסטוריה לא עומדת במקום. הסכם שלום שיהיה מקובל על מצרים הדמוקרטית יהיה יציב יותר מהסכם שלום שהתקבל במצרים הרודנית.

הארץ של הסופרים | 53 סופרים ומשוררים ממלאים את מקומם של כתבי "הארץ" רוצים להגיב לסופרים? כנסו לעמוד הפייסבוק שלנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו