בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלמה אבינרי | אמת, לא נרטיב

תגובות

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולין: זו אמת, לא נרטיב. ב-7 בדצמבר 1941 תקפו מטוסי יפאן והשמידו את הצי האמריקאי בפרל הארבור: זו אמת, לא נרטיב.

מובן שיש גם נרטיבים: למשל, לגרמנים היו כמה וכמה טענות כלפי פולין. ראשית, כי בחוזה ורסאי מ-1918 קרעו מעצמות המערב המנצחות מגרמניה וסיפחו לפולין שטחים ובהם אוכלוסייה גרמנית-אתנית רבה ("המסדרון הפולני") וקבעו מעמד בינלאומי לעיר דנציג, עיר גרמנית מדורי דורות. בנוסף לכך טענה גרמניה הנאצית, כי שלטונות פולין מפלים גרמנים-אתניים בתחומה. לא כל הטענות של הנרטיב הגרמני היו מופרכות, אבל האמת העובדתית ברורה: ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה היא שתקפה את פולין, לא פולין את גרמניה.

כיוצא בזה יש גם נרטיב יפאני: ארצות הברית, עם בריטניה והולנד, הטילו על יפאן אמברגו על יצוא ברזל, פלדה ונפט כדי להקשות על מלחמתה בסין. יפאן הציעה משא ומתן בנושאים אלה, אך ארה"ב סירבה, ויפאן ראתה באמברגו אקט של תוקפנות כלפיה, שאיים לשתק את כלכלתה. אלה היו טענות כבדות משקל, ואי אפשר להתעלם מכך שלעמדת ארה"ב ובריטניה נלווה אבק של גזענות לבנה כלפי המעצמה ה"צהובה" העולה במזרח אסיה. אבל האמת היא, כי ב-7 בדצמבר 1941 יפאן היא שתקפה את ארה"ב, לא ארה"ב את יפאן.

מדוע זה חשוב? בוויכוחים שהתעוררו באחרונה בעניין הנכבה נאמר לפעמים, כי קיימים שני "נרטיבים", ישראלי ופלסטיני, ויש להיות קשוב לשניהם. זה כמובן נכון: בצד הטיעון הישראלי-הציוני על הזיקה למולדת ההיסטורית של העם היהודי ומצוקת היהודים ישנו טיעון פלסטיני, הרואה ביהודים עדה דתית בלבד ובציונות תופעה אימפריאליסטית. אך מעל ומעבר לטיעונים אלה קיימת העובדה הפשוטה - וזו עובדה, לא "נרטיב" - כי ב-1947 קיבלה התנועה הציונית את החלטת החלוקה של האו"ם, ואילו הצד הערבי דחה אותה ויצא נגדה למלחמה: להחלטה לצאת למלחמה יש תוצאות, ממש כמו ב-1939 או ב-1941.

חשיבות אבחנה זו עולה מעיון במאמר שפירסם באחרונה מחמוד עבאס (אבו מאזן) ב"ניו יורק טיימס". עבאס במאמרו מזכיר את החלטת החלוקה, אך אינו אומר אף לא מלה אחת בקשר לעובדות - מי קיבל אותה ומי דחה אותה - ורק מציין, כי בעקבותיה "החלה ישראל בגירוש המוני של הפלסטינים".

זה דומה לאותם גרמנים המדברים על תיאורי הזוועה של גירוש 12 מיליון גרמנים-אתניים ממזרח אירופה לאחר 1945, בלי להזכיר את ההתקפה הנאצית על פולין, או את היפאנים המאזכרים את הירושימה, אבל אינם מזכירים את ההתקפה שלהם על פרל הארבור. זה אינו "נרטיב" - זו אי אמירת אמת. אין לנתק תוצאות מסיבות.

את כאב הזולת יש להבין ולכבד, והניסיון למנוע מהפלסטינים לאזכר את הנכבה הוא נואל ובלתי מוסרי, כמו שאיש אינו מונע מצאצאי הפליטים הגרמנים ממזרח אירופה להתייחד עם סבלם. אבל כפי שאיש אינו מעלה על הדעת, אפילו בבתי ספר גרמניים, ללמד את ה"נרטיב" הגרמני ביחס למלחמת העולם השנייה, כך אין ללמד את מלחמת 1948 כמאבק בין נרטיבים: יש, בסופו של דבר, אמת היסטורית, וכך, בלי להתעלם מסבלו של הזולת, צריך ללמד נושאים רגישים אלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו