בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישראל הראל | לצרינו, לא לנו

תגובות

בוסטון

הפלסטינים בישראל אינם מסתפקים עוד בהשגת זכויות שוות במדינה היהודית-הדמוקרטית, אמר פרופ' משה הלברטל בכנס השנתי של האגודה ללימודים ישראליים באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון. הלברטל, פילוסוף אינטר-דיסציפלינרי, שהיה הנואם המרכזי (keynote) של הכנס, קבע, שיעדם האסטרטגי הוא לשנות את אופיה של ישראל וזהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

בשנים האחרונות גם אינטלקטואלים מהאגף הליברלי יותר נאלצים להודות בשינויים הדרמטיים העוברים על הקהילה הפלסטינית בישראל. האמונה-קונצפציה רבת השנים, ששוויון זכויות מלא יסדיר את מערכת היחסים, פינתה את מקומה לפיכחון כואב ולחששות מהעתיד. פרופ' מרדכי קרמניצר, פעיל מובהק ונחרץ למען הענקת זכויות אזרח מלאות לערבים, אמר בעבר הלא רחוק, ש"בקרב המיעוט הערבי, רובו או חלקו, יש אי-הסכמה ואי-קבלה של עצם הפרויקט ששמו מדינת ישראל... ורק הצד הערבי יכול לחולל שינוי בהרגשה זו של הצד היהודי"... והוסיף: "אצל היהודים לא תחול תזוזה ניכרת, כל עוד הם ירגישו שהערבים מציבים סימן שאלה על הלגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית".

והם מציבים גם מציבים. בהבנת משמעות הקו הרדיקלי שאימצו הפלסטינים בישראל הקדים הציבור הרחב בשנים לא מעטות את האינטלקטואלים. האחרונים הכחישו - חלקם עד היום - את חריפותו; ומשהכירו - הכחישו את מלוא משמעותו על עתיד המדינה.

באוקטובר 2000, בתזמון לא מקרי עם תחילת אינתיפאדת אל-אקצה - היא מלחמת הטרור והמתאבדים - יצאו המוני פלסטינים ישראלים משולהבים לרחובות. בוואדי ערה, אך לא רק שם, פגעו בתחבורה, שרפו בנייני ממשלה והטילו מצור על יישובים יהודיים. רבים בישראל, ובמיוחד בקהילה האקדמית-הליברלית, טענו אז, שהמניע המרכזי למהומות הוא אפליה והזנחה רבת שנים וכי אלה מהומות ולא התקוממות על רקע לאומני. "ועדת אור", שבית המשפט העליון אייש בהתאם לקונצפציה זו, אכן "אישרה" את הלכי הרוח שהיו מקובלים על האגף המכחיש מציאות.

היקיצה קשה וטראומטית, ולאיש אין מענה כיצד מתמודדים עם האתגר החמור שהפלסטינים מציבים. שוויון זכויות יש להעניק, ולזאת יש קונסנסוס רחב ממילא. אך הזכויות, גם אם יוענקו מלוא חופניים, לא ישנו את הנתיב החד-כיווני: שלילת ישראל כמדינה יהודית והפיכתה, בשלב הראשון של תורת השלבים הפלסטינית-הישראלית, למדינת כל אזרחיה. הם בטוחים בצדקת דרכם ובמטרה האסטרטגית שקבעו, ולשם השגתה אינם פוסלים שימוש בכוח, לרבות שימוש בנשק.

אך לא רק הפוליטיקאים, שבקיצוניותם מרשימים את ההמונים הבוחרים בהם. גם אינטלקטואלים כמו פרופ' אסאד גאנם, המנסח הראשי של "ניירות החזון" מטעם ועדת המעקב העליונה וגופים פוליטיים-אזרחיים אחרים, מחרה מחזיק אחריהם (או ההיפך): "בכל המדינות הלא-דמוקרטיות, כמו ישראל" (אמר ל"קול העיר"), "לא הגיע השינוי אלא לאחר שימוש באלימות. אני מקווה שזה לא יקרה פה", התחסד כדי לחמוק מאישום בהסתה, "אבל אם המדיניות כלפי הערבים תימשך, לא יהיה מנוס אלא לעבור ניסיונות כמו בצפון אירלנד ובדרום אפריקה... ההתנגשויות עם המדינה יהיו הכרחיות".

דבריו של גאנם (בברנדייס, כולו נופת צופים, התמקד בשאיפה לשוויון זכויות ובדמוקרטיה הישראלית הבעייתית. שום רמז, כמובן, לרעיון לשימוש בכוח) מגולמים גם בדברים שאמר (בראיון לארי שביט) מוחמד דאחלה, פעיל האגודה לזכויות האזרח וממייסדי "עאדלה": "כשאני מתבונן בעיניו של השייח ראאד סלאח, זה מעניק לי שקט עמוק. לכם, היהודים, אין שקט שכזה. ואני יודע שאנחנו לא מיעוט... בארץ הזאת יש רוב שהוא בעצם המיעוט ומיעוט שהוא בעצם רוב... לחיות על האופי היהודי של המדינה זה לחיות על חוד החרב, ולאורך הזמן לא תוכלו לחיות עוד על חוד החרב".

ביום הנכסה, איזה נאחס, כתב האינטלקטואל אחמד חסאן: "בעתיד שלנו, אין מקום לישראל. המאבק איננו על גבולות... לנו, כמו לאזור כולו, אין עתיד תחת ענן הקיום הישראלי. לכן שומה עלינו להמשיך את הבערה של לפיד הקונפליקט (עד להיעלמותה של ישראל).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו