בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוסי שריד | על תפקידו של "הארץ"

תגובות

בארבע השנים האחרונות, מאז פרשתי מהזירה המפלגתית, אני כותב בעיתון זה; ולא בלית-ברירה: החלטתי להעדיף את חירות הכתיבה על פני חשיפה רחבה יותר. לא אגלה לכם מה התמורה הכספית שאני מקבל, אך ניתן לומר שכתיבתי היא שכרי. אני חושש, שאפילו בעבור מאמר זה יבושש הבונוס לבוא.

לפני שבועיים נקרה פרופסור ידוע בדרכי. שמחתי להיוודע שהוא מתמיד לקרוא את מאמרי, והצטערתי לשמוע שביטל את המינוי: אחד מעמיתי מתח עליו ביקורת, הפרופסור התרגז והוציא עצמו מרשימת המנויים, אם כי לא מרשימת הקוראים.

אמרתי לו, שלדעתי קיבל החלטה נמהרת, שאינה הולמת אדם כמוהו, ומן הראוי שישוב וישקול אותה בעבור זעם. הרי הוא, בהשקפת עולמו, לא היה מצפה ממו"ל או מעורך להטיל צנזורה על כותביו. וצנזורה עצמית, משיקולי פחד-טייקונים וחשבון- פוליטיקאים, בוודאי גרועה ומסוכנת בעיניו פי כמה. הפרופסור הקשיב והבטיח מחשבה שנייה.

לא פעם, בבואי לחתום מאמר ולחתום עליו, מצפוני נוקף אותי: שוב אני מנצל לרעה את מדיניות אי-ההתערבות של "הארץ"; שוב אני גורם נזקים לעיתון, עוד מישהו יקצוף ויקפוץ להחרים אותו בגללי. איומים של מפרסמים גדולים, בעלי עניין, מתקבלים מדי יום, שמותיהם שמורים במערכת; אל תתנו להם לשתק ולהשתיק, להפיק את זממם.

ואף על פי כן - כמו כדי להרגיז - אני משגר את כתב היד כפי שהוא, מתוך ציפייה לבקשת תיקונים, שעדיין לא הגיעה. האם בעל הבית השתגע - מפקיר את האינטרסים הכלכליים שלו - יכול להיות? במו ידינו אנחנו כורתים את הענף שעליו נשב - כותבים וקוראים יחדיו - כי זאת אחריותנו המשותפת לחיינו כאן.

השבוע הודיע לי מכר ותיק, שלא ישמור עוד אמונים לעיתון, שעמדו לזכותו יותר משלושים שנה. המשקיע החדש, האוליגרך, לא מוצא חן בעיניו, גם לא בעיני. שאלתי אותו אם היה מעדיף להשקיע בעצמו, והתרשמתי שהעניין אינו עומד על הפרק מבחינתו. אני, מצדי, עידכנתי אותו, שגם סאת השקעותי נתמלאה לשנה זו. הסבתי את תשומת לבו למשבר הכלל עולמי בעיתונות הכתובה, כשדווקא עיתוני איכות מתנודדים ראשונה, מאיימים להשאיר אותנו עם כל הצהבהב הזה. גם הוא התחייב לשיקול דעת נוסף.

לפני שבועות ספורים נתפרסמה בעמוד זה רשימה יפה מאת עמליה רוזנבלום, שעשתה עשר שנים בחוץ לארץ, ושבה ארצה לא מזמן. היא מספרת, ברשימתה, על אביה שדחק בה לחתום על "הארץ", למרות שדמי המינוי אינם זולים כלל. רוזנבלום לא תכעס, אני מקווה, אם אחשוף כאן את זהות האב: אדם ברוך, שהיה תלמיד חכם ופובליציסט בחסד, ערך וכתב בעיתונים רבים, אך מעולם לא היה קשור ל"הארץ"; ובכל זאת ידע להעריך את תפקידו הייחודי בחברה הישראלית.

וזה התפקיד, אם אני מבין אותו נכון: לנסות ולשמור על השאור שבעיסת הרייטינג; לשמר את העידית בתוך כל הזיבורית; לחשוף את המציאות, כשהריאליטי שוטפת את המוח.

לא זו אף זו: להשמיע קול שונה בזמנים של פה אחד; לתת את הטון, כשכל הארץ מעלה גרה, והיא כקול המון ושלטון והון - מקהלה לאומית אחת, מדקלמת. עיתון "הארץ" הוא היום מבצר הדמוקרטיה הישראלית, שחייבים להגן עליו כמו על בית. במקום שאין אופוזיציה, הוא האופוזיציה, שחיונית יותר מאי-פעם. תארו לעצמכם את תבנית נוף המולדת בלעדיו. לפנים הוא הוצג כ"עיתון לאנשים חושבים", ואילו עכשיו נכון יותר להגדירו כעיתון לאנשים, שלפעמים מתעקשים על זכותם וחובתם לחשוב קצת אחרת ובאופן עצמאי.

בכל יום ויום, בלקטו את העיתון הזה על סף ביתו, רשאי אדם לראות את עצמו כמי שיש לו יותר ממינוי; יש לו מניה במפעל הציוני, שסכנה קיומית נשקפת לו ממסלפיו, וחשוב להצילו מידם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו