בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבנר כהן | תודה לדגן

תגובות

חסד שאין כדוגמתו עשה ראש המוסד היוצא, מאיר דגן, לאזרחי ישראל בחשפו בפניהם את תובנותיו בנושא איראן: תקיפה ישראלית, למעט במצבי אין ברירה (בלשונו הוא, במצב שהחרב תהא מונחת על צווארנו) תהיה בגדר חוסר אחריות מהמדרגה הראשונה. לדבריו, מרבית קודקודי הביטחון הלאומי שפרשו באחרונה שותפים לדעה זו, והוא חושש משיקול הדעת של הדרג הפוליטי הנבחר בשאלות אלה.

בכך חרג דגן, ובאופן דרמטי, מכללי המשחק הנהוגים בארץ לגבי המותר והאסור לאישים במעמדו לומר בפומבי לאחר פרישתם. עד היום היו מקובלים בארץ כללי שיח נוקשים, מגובים במסורת, לפיהם על פורשי מערכת הביטחון לנצור את לשונם על מחשבותיהם וניסיונם בתחומי עשייתם הממלכתית. כללי השיח הללו בלטו במיוחד בענייני ביטחון לאומי רגישים כמו מדיניות ישראל בנושאי סיכול גרעיני, וספציפית בשאלה אם תקיפה ישראלית באיראן היא מעשה מושכל. בנושאים אלה חובה על בכירי הביטחון הלאומי, בהווה ובעבר, לגזור על עצמם שתיקה.

למרות ששאלת האופציה הצבאית באיראן אין לה (כמעט) דבר וחצי דבר עם שאלת מדיניות העמימות הגרעינית, הרי שלפי כללי השיח הישראלי הפומבי המקובלים, דין הפעולה הצבאית באיראן ודין מדיניות הגרעין חד הם. בשני המקרים על ישראל, בוודאי על מקבלי ההחלטות, אך גם על הציבור בכללותו, לקבל את סייגי מדיניות העמימות. התוצאה המעשית היא שלא התקיים בישראל דיון פומבי אמיתי בשאלה אם תקיפה ישראלית באיראן היא מעשה מושכל. בכל הקשור להכרעות בנושא זה, הכרעות שלא ידענו כמותן בעבר, ניתן לדרג המדיני חופש חשיבה, החלטה ופעולה כמעט מוחלטים. על המשכיל - כלומר, כל בכירי הממסד הביטחוני, בהווה ובעבר - לידום. האינטרס הלאומי מחייב עמימות, ועמימות משמעה שתיקה. וכך, למרות שתקיפה באיראן פירושה מלחמה מסוג שלא הכרנו בעבר, שבה העורף ייהפך לשדה הקרב ולא ניתן לדעת איך תסתיים, הציבור העניק לצמד נתניהו-ברק, המגובה בחברי השביעייה, אשראי מוחלט להחליט.

אך האם כללי השיח הללו נבונים ונכונים? אלה הסוברים כך טוענים כי ויכוח ציבורי בנושא איראן יביא בהכרח לצמצום העמימות, ובכך יפגע בביטחון המדינה בשני אופנים: באמינות ההרתעה הישראלית מול איראן, ובנכונות הקהילה הבינלאומית לפעול בתקיפות נגד טהראן. הטענה הראשונה מופרכת על פניה: אין עדויות לכך שאיומים בתקיפה ישראלית הרתיעו את איראן, או אפילו השפיעו באופן משמעותי על האופן שבו היא מנווטת את תוכניתה הגרעינית. נכון שהנהגתה הנוכחית של איראן אינה חפצה במלחמה, או אפילו בעימות מלא עם הקהילה הבינלאומית, אך אין זה נובע מאיום מובלע ישראלי כזה או אחר. דבריו של דגן לא שינו מן הסתם דבר בהערכת האיראנים.

בטענה השנייה יש אולי קמצוץ של אמת, אך היא מוגזמת ומוטה. אם בעבר הלא רחוק היה חשש מסוים בעולם שישראל, ובמיוחד זו בהנהגת נתניהו, עלולה לתקוף אם הלחץ על איראן ייחלש, הרי שחשש זה הולך ופג. ראשית, הסנקציות נגד איראן הוחרפו, ותוצאותיהן כבר ניכרות לעין. שנית, יש כיום קונסנסוס מערבי כמעט מקיר לקיר שפעולה צבאית נגד איראן לא תרחיק אותה מהפצצה אלא רק תקרב אותה אליה. בתנאים רגילים אין להעלות על הדעת שישראל תתריס לבדה נגד קונסנסוס בינלאומי שכזה.

מה שנתפש בידי רבים בישראל כמדיניות עמימות חכמה, נתפש בעולם כמדיניות יוהרה מסוכנת שמאחוריה מסתתר בלוף. ההערכה המקובלת בין מומחים היא שהדיבורים הישראליים על אופציה צבאית הם בעיקרם דיבורים ריקים. לא רק שאין לישראל יכולת צבאית להכות באיראן במשך שבועות, שלא לומר חודשים, אלא שמלחמה נואלת כזאת תפגע בישראל אנושות. למעט מצבי דחק אמיתיים, אין לישראל אופציה צבאית רצינית לתקיפה באיראן.

הצרה היא שבנימין נתניהו עלול להתפתות ולחשוב אחרת. נתניהו נתפש בעיני רבים, קרובים ורחוקים, בארץ ומחוצה לה, כמנהיג שעלול לעתים להדהים בהחלטותיו, ולנסות להוביל את הקבינט שלו למעשים מסוכנים והרי גורל. חסד עשה עמנו מאיר דגן כשחשף כי אף הוא שותף לדאגות הללו.

פרופ' כהן הוא חוקר בכיר במכון מונטריי ללימודים בינלאומיים ומחבר הספר "ישראל והפצצה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו