בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צבי בראל | אובמה לא יעשה כלום

תגובות

בוסטון

"מה עושה נשיא אמריקאי כאשר ישראל אומרת לו 'לא'? - שום דבר". כך שאל והשיב דן קרצר, שגרירה לשעבר של ארה"ב בישראל, בכנס של האגודה ללימודי ישראל בשבוע שעבר באוניברסיטת ברנדייס. דבריו אינם צריכים להדהים איש. אובמה לא עשה דבר כאשר נתניהו העליב אותו בפגישה הפומבית בבית הלבן, ובעת נאומו בקונגרס; לא כאשר נתניהו דחה את הדרישה להקפיא את ההתנחלויות, וגם לא כאשר דחה גם את רעיונותיו בדבר מו"מ עם הפלסטינים על גבולות 67'.

"ומתי באחרונה אמר שגריר אמריקאי משהו שהרגיז את ישראל?" גם על כך תשובתו של קרצר זהה. "זה לא קרה". מסקנתו של קרצר אינה משתמעת לשתי פנים. אין נחישות אמריקאית "לשחק בבוץ הישראלי פלסטיני", ולכן אין גם טעם לעצור את הנשימה בציפייה ליוזמה אמריקאית חדשה. למעשה, אומר קרצר, לא יוזמה היא שחסרה אלא רצון ויכולת אמריקאיים לממשה.

קרצר איננו בודד בתפישה הזאת. "וושינגטון איננה פנויה עכשיו למהלך מדיני משמעותי במזרח התיכון", אומר בכיר במשרד החוץ האמריקאי, "לכל היותר היא תייצר קצת רעש לקראת ספטמבר. היא אפילו תצטרף לכל יוזמה אירופית, תהיה חסרת תוחלת ככל שתהיה". דניס רוס ודייוויד הייל, שהגיעו בשבוע שעבר לירושלים כאילו היו רצים אולימפיים, יודעים שהם נושאים לפיד כבוי. ללא חומר בעירה חדש אין הם יכולים להביא בשורה. שליחותם בוודאי איננה עונה על הקריטריון של "דיפלומטיה נחושה ונועזת".

אבל השלכת אבנים בחלונות משרד החוץ או הבית הלבן היא חוכמה קטנה, הדומה להשלכת גושי בוץ אל החוף על ידי טובע בביצה, כדי להשיג תשומת לב. אובמה וצוותו אינם שחקנים שממתינים בקוצר רוח לניקוד שיעניקו להם שופטיהם בישראל או ברמאללה. וושינגטון לא באה לעשות טובה לישראל או לפלסטינים, אלא בעיקר לקדם את מעמדה באזור.

כי ארה"ב, למרות טענתה שאין היא יכולה לרצות בשלום יותר מן הצדדים, היא מעצמה אינטרסנטית, ושירות התיווך שהיא מציעה לישראל הוא למטרות רווח. כי כאשר המזרח התיכון מיטלטל בין מלחמות אזרחים לבין הנבטת דמוקרטיה, כאשר מתוך העבר צומחת לה מחדש תחרות ההשפעה בין ארה"ב לרוסיה ולסין, כשאירופה משחיזה בפצירה דקה את ציפורניה האלגנטיות לקראת השלב הבא במזרח התיכון - יהיה אשר יהיה - ארה"ב רוצה וצריכה לדעת מי לצדה. מי הטובים ומי הרעים.

לנשיא בוש לא היתה כל בעיה: בהגדרה, ישראל היתה עם ארה"ב ואילו רוב מדינות ערב והאיסלאם היו "נגדה". את ההפיכות לא ביצע אז הציבור הערבי. ארה"ב ביצעה אותן בין אם רצה הציבור ובין אם לאו. אובמה, שמנסה להיחלץ מביצות הכיבוש האמריקאי ובה בעת לשמר את מעמדה של ארצו באזור, זקוק עכשיו לשותף ישראלי שיסכים לאמץ את הגישה, שתמיכה ושיתוף פעולה אמריקאיים חיוניים לקיומה של ישראל יותר מכמה התנחלויות על הטרשים. הוא לא מבקש תמורה על העבר אלא מציג הצעת רווח לעתיד. הרי לא מדובר ביחסים סנטימנטליים, בחוב מוסרי ישראלי לארה"ב, אלא באינטרסים.

ומה אם ישראל שוב תדחה את התוכנית העסקית האמריקאית ולא תאמץ את הגדרת הרווח של אובמה? לכאורה, אותו "שום דבר" שעליו דיבר קרצר. ארה"ב לא תטיל סנקציות על ישראל, היא לא תקפיא את הסיוע ואפילו תסכים להמשיך ולארח ראשי ממשלה ישראלים. אבל ישראל תהפוך אז ללקוחה במקום לשותפה. לקוחה בעלת חוב שאפילו לא טורחת להציג נכונות לשלמו. לקוחות שכמותה יש לארה"ב בשפע במזרח התיכון ובעולם כולו. כולן בטוחות שהן חברות של אמריקה. זה טיבו של ה"שום דבר" שהולך ומתפתח ביחסים שבין ישראל לעורף האסטרטגי שלה. זהו בוודאי לא "שום דבר" של חוסר אונים, אלא "שום דבר" שמעיד על ריקנות היחסים בין ישראל לארה"ב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו