בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבדווים בנגב - אמת ודמיון

תגובות

דומה כי הדיון בשאלת הבדווים בנגב חרג כבר מדיון בעובדות ונהפך לדיון שאפשר למצותו במלים: "יש לי דעה - אל תבלבל אותי עם עובדות". כך לגבי מאמרה של קרני אלדד ("הסכנה הבדווית", "הארץ" 7.6) וכך לגבי מאמרו של אורן יפתחאל ("שגשוג במקום סכסוך", "הארץ" 14.6). אף שאני מסכים לדעותיו של יפתחאל בעניין הצורך בפתרון הבעיה ושיטת הפתרון - אין, לצערי, להתעלם מהעובדות הלא נכונות במאמרו.

ראשית, בעניין "הפלישה" לקרקעות המדינה. בניגוד לדברי יפתחאל, לא התפתחה בנגב כל מערכת קניינית ילידית בדווית מאז המאה ה-19. לא השלטון העותמני ולא המערכת המינהלית הבריטית לא העניקו מעולם זכויות בעלות בקרקע לשבטים ולמשפחות. להיפך, השלטון הבריטי אף ביטל את הנוהג העותמני, שאיפשר לאדם שעיבד קרקע שוממה ושילם עליה מסים, לקבל זכות חכירה. השלטון הבריטי, ששאף להסדרי קרקע, לא הכיר בזכות הזאת, ובכך אף הלך צעד אחורה מבחינת ההכרה בזכויות על הקרקע.

רכישות הקרקע של יהודים בנגב ורישומן נעשו כדי להבטיח את עצם העברת הקרקע לבעלות המוסדות הציוניים. ברוב המקרים, קרקעות אלה לא נרשמו בספרי האחוזה הרשמיים, מכיוון שלא נעשה כל רישום בעלות מסודר לגבי קרקעות הנגב, למעט במישור החוף הדרומי סמוך לים - אזור הנגב הצפון מערבי. במרבית שטח הנגב לא הוסדרה כל בעלות או זכות אחרת בקרקע.

גם הטענה ש"רוב הבדווים הסתפקו בעובדה שהשלטונות מכירים בבעלות המסורתית" אינה נכונה, כי לא היתה כל הכרה כזאת, לא בכתב ולא בעל פה.

יפתחאל טוען עוד, שחוקרים מעריכים שהבדווים עיבדו שטחים בגודל 2-3 מיליון דונמים בתקופת המנדט. לטענה זו אין כל בסיס פרט אולי לסיפורי הבדווים. אכן, פה ושם היו מעט שטחים שנזרעו, בעיקר בשעורה, ואם ירד מספיק גשם היה גם יבול מועט. אך אין כל רישום מסודר על עיבודים אלה, מעולם לא נגבו מסים על שטחים אלה, ומה שנגבה היה מס על מעט היבולים וכלל לא בהתאם לשטח המעובד. השלטון הבריטי, שהמיר את מס היבול במס על הקרקע, לא גבה כל מס קרקע מהבדווים ולא היתה כל הכרה בזכויות הקרקע שלהם - דבר שמעולם לא עלה כלל על הפרק עד להקמתה של מדינת ישראל.

הבדווים לא התגוררו באזורי התיישבות קבועים, כדברי יפתחאל, וכלל לא הסתמכו על כלכלה של חקלאות. למעשה, הם בזו לעובדי האדמה וראו בהם עבדים של האנשים החופשיים מצמידות לקרקע.

אותן הקרקעות שהבדווים יושבים עליהן לא עברו אליהם בירושה מאיש. עם קום המדינה עזבו רוב הבדווים את תחומי מדינת ישראל ואלה שנשארו רוכזו באזור מיוחד, שם המשיכו בחיי מרעה ונדודים ומעט חקלאות לא מוסדרת ואקראית. במשך הזמן הועברו משפחות ושבטים ממקום למקום, בהתאם לצורכי המדינה, ומעולם לא הוכרו השטחים שעליהם יושבו הבדווים כנמצאים בבעלותם. תהליך עיורם נעשה ביוזמה ובמימון ממשלות ישראל לדורותיהן שהשכילו להביא ליישוב קבע של הבדווים, כפי שנהגו כל המדינות באזור.

רק במדינת ישראל התפתחה בנייה מפוזרת על גבעות הסמוכות לצירי תנועה מרכזיים, בלי כל קשר למיקומן ההיסטורי של המשפחות שהתיישבו ובנו מבנים ארעיים ואחר כך מבני קבע בכל מקום שחפצו בו. מדינת ישראל, המקיימת את חוק חינוך חובה, בנתה בתי ספר בריכוזים בדוויים, בלי קשר למידת חוקיותם של יישובים אלה. לא כל קבוצת צריפים קיבלה בית ספר, אך המערכת מאפשרת לעשרות אלפי ילדים ללמוד במימון המדינה.

יש כמובן צורך להסדיר את התופעה והצעות ועדת גולדברג אכן מובילות לפתרון אפשרי, שימומש על ידי ריכוז הצריפים הפזורים על כל גבעה רמה לכמה יישובים מסודרים. מתן הכרה לכל צריף, שתוביל להכרח לספק שירותים על ידי המדינה לכל גבעה - איננו פתרון יאה ואפשרי.

פרופ' ביגר מלמד בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב



יישוב לא מוכר בנגב. הקרקעות שהבדווים יושבים עליהן לא עברו אליהם בירושה מאיש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו