בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רגע לפני הכרה בפלסטין

תגובות

ערב חידוש השיחות הישירות בין ישראל והפלסטינים, בספטמבר 2010, הצהירו הנשיא אובמה וראש הממשלה בנימין נתניהו, בנפרד, כי לדעתם ניתן להגיע להסכם קבע בתוך שנה. אובמה אף הצהיר שכינון מדינה פלסטינית הוא אינטרס לאומי של ארצות הברית. מדינות הקוורטט אימצו את מסגרת הזמן, שחפפה את תוכנית הממשלה הפלסטינית להשלמת בניין מוסדות המדינה עד ספטמבר 2011. ההתקדמות המקבילה בשני הנתיבים, מו"מ ובניין המדינה, נראתה בעיני הקהילה הבינלאומית מבטיחה.

ואולם הדרישה הפלסטינית להקפאת ההתנחלויות, מחד גיסא, ודרישת ישראל להכיר בה כבמדינה יהודית ולוותר על זכות השיבה, מאידך גיסא, מנעו אפשרות לחידוש השיחות. הפיוס בין החמאס לפתח הוסיף עוד מכשול.

הקיפאון המדיני לא הפריע להתקדמות בבניין מוסדות המדינה שבדרך. הקהילה הבינלאומית ראתה בעשייה הפלסטינית דרך ראויה להתקדמות אל מדינה פלסטינית. המדינות התורמות, קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, ליוו את יישום תוכניות הפיתוח והרפורמות, ומדינות הקוורטט בירכו את הרשות על מחויבותה ופעילותה להקמת מדינה. הישגי הרשות חיזקו את חברות האיחוד האירופי בעמדתן, שיש צורך לעמוד בתאריך היעד שנקבע לסיום המו"מ על הסדר הקבע - ספטמבר 2011.

הניסיון הפלסטיני ללחוץ על ישראל באמצעות גיוס תמיכה בינלאומית בהכרה בפלסטין בגבולות 1967, לא צלח. בהעדר מוצא, החליטה ההנהגה הפלסטינית לפנות למועצת הביטחון בבקשה להתקבל כחברה באו"ם. הצדקת הפנייה לאו"ם נשענת על החלטת החלוקה של העצרת הכללית מנובמבר 1947, ההכרה בזכות הפלסטינים למדינה לפי החלטת העצרת הכללית מ-1974, והכרזת העצמאות של אש"ף מ-1988, שבה הכירו יותר ממאה מדינות. הצהרתו של אובמה במאי, שהבסיס למו"מ הוא גבולות 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים, הניחה את דעת הפלסטינים, אך לא במידה הנדרשת, משום שהדבר לא נכפה על ישראל. לפיכך, לא נטשו הפלסטינים את כוונתם לפנות לאו"ם.

ההנהגה הפלסטינית, שטיפחה ציפיות גבוהות בציבור הפלסטיני וחישקה את עצמה בהצהרות על נחישותה לפנות לאו"ם, מודעת לכך שקבוצת מדינות מערביות, בראשן ארה"ב, גרמניה ואיטליה, מתנגדות למהלך החד-צדדי. היא מודעת גם לכך שהקהילה הבינלאומית חוששת משינוי במצב הביטחוני שיוריד לטמיון את המשאבים שהושקעו בבניין המדינה הפלסטינית, מהחלשת המחנה הפרגמטי ומעלייה בכוחם של הגורמים האיסלאמיים. העובדה שההנהגה הפלסטינית הזדרזה לקבל את ההצעה הצרפתית לכינוס ועידה בינלאומית, ולהיענות לקריאת ארה"ב לחדש ללא דיחוי את השיחות הישירות על בסיס עקרונות נאום אובמה, מעידה על רצונה למצוא מוצא של כבוד שיאפשר לה לרדת מהרעיון של פנייה לאו"ם.

לעומת זאת, עמדת ישראל מציגה אותה בדעת הקהל הבינלאומית כצד הסרבן. הדבר עלול להקשות על ארה"ב ומדינות מערב אירופה להתנגד לפנייה הפלסטינית לאו"ם. מאחר שההכרה במדינה כחברה באו"ם מותנית בהמלצת מועצת הביטחון, נדרשים הפלסטינים להגיש את בקשתם עד אמצע יולי. כדי לעצור את התהליך בשבועות שנותרו, תיטיב ישראל אם במקום לנסות לגייס "רוב מוסרי" נגד המהלך הפלסטיני, תנקוט בעצמה מהלך מדיני, שיאפשר לצדדים להיחלץ מהתרחיש החמור, שאליו לא התכוונו להגיע, ולחדש את השיחות ביניהם.

ראוי כי מהלך כזה ילווה בהדגשת החשיבות שרואה ישראל בהמשך השמירה על היציבות הביטחונית וההתקדמות בבניין המדינה והחברה הפלסטינית, ובהצהרה על נכונותה לסייע לפלסטינים בכל תחום, כדי שמדינתם שתיכון תהיה בת קיימא ושכנה דמוקרטית לישראל.

ד"ר לביא הוא מנהל מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום באוניברסיטת תל אביב; ד"ר קרצ'ר הוא מרצה באוניברסיטת תל אביב וחוקר במרכז



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו