בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבירמה גולן | הבלוף ניצח

4תגובות

באחרונה התפרסמו, בצנעה מסוימת, תוצאות סקר טלפוני שנעשה בקרב 500 ישראלים דוברי עברית בנושא בקעת הירדן. מן הסקר עולה שיותר מכל מעדיפים הישראלים להתעסק בקוטג' שלהם (זה שגרים בו או זה שאוכלים אותו), ושלא יפריעו להם יותר מדי עם המציאות, ועל כן אפשר למכור להם בקלות כל פנטזיה פסבדו-פוליטית, ולשווק להם משאת נפש מנותקת מכל הקשר, מעשי או מוסרי.

רוב הנשאלים (כ-80 אחוזים) אמנם לא ביקרו בבקעת הירדן בעשר השנים האחרונות, אבל 64 אחוזים מהם משוכנעים שזו נמצאת בריבונות ישראלית. מי יודע? אולי כיבוש נחשב בעיניהם צורה של ריבונות. על השאלה כמה יהודים וכמה ערבים מתגוררים בבקעה, השיב רוב הנשאלים שיש שם רוב יהודי מוחלט. חלקם אמרו שיש שם מעט ערבים, ו-10 אחוז אמרו שאין שם ערבים בכלל. את היחס האמיתי - כ-10,000 יהודים לעומת כ-65 אלף ערבים - ידעו מעטים, בעיקר כאלה שנולדו לפני 1967. הפילוח אינו רק גילי. הוא גם נשען על החלוקה לחילונים ודתיים, כשבקרב החילונים גדול יותר, כצפוי, שיעורם של אלה היודעים כי מדובר בשטח כבוש. מכאן מסיקים עורכי הסקר שתפישת העובדות מושפעת במידה רבה מהשקפת העולם.

מן הסקר עולה, אפוא, שמכיוון שהידע על מעמדה ואופיה של בקעת הירדן מקוטע ורוב הישראלים, גם אלה מהם שסבורים שהיא חלק ממדינת ישראל או שחשוב שתהיה כזאת, לא מבקרים בה (ואפשר להניח שרבים מהם, בעיקר הצעירים, בקושי יודעים איפה היא נמצאת על המפה) - קיים פער עצום בין המציאות בבקעה לבין השתקפותה בדעת הקהל.

הפער הזה הוא התגלמות החומר שממנו עשוי הבלוף ההולך ומשתרש בהוויה הישראלית. זהו הבלוף המתנחלי, שלפי כל הסימנים נראה שהוא ניצח את תפישת המציאות הציונית ומוטט אותה.

הבקעה היא מקרה מבחן מובהק. לא רק היום יש בה רוב ערבי בולט. עד 1967 יושבו בה עשרות אלפי פליטים שנמלטו ו/או גורשו מישראל ב-1948, ועוד כמה עשרות אלפי בדווים. ב-8 ביוני 1967, כשישראל כבשה את הבקעה, ברחו רוב הפליטים (יותר ממאה אלף) מהמחנות שבהם התגוררו מזרחה. תוכנית אלון ותחילת ההתנחלות החילונית (קיבוצים ומושבים) בבקעה, הזיזו אותה אל לב הקונסנסוס הישראלי אבל השאירו אותה מחוץ למדינה. עובדה. כמו בסיני בשנות השבעים, אפשר לשמוע בבקעה את ההגדרה "בישראל" כתשובה לשאלה "איפה עבדת קודם?"

הדיסוננס הזה צורם במיוחד, לנוכח העובדה שעשרות אלפי פלסטינים נהפכו לפליטים פעמיים, וחלקם חזר אל הבקעה וגר בה היום, ועוד - שלמרות השקעות ענק פזרניות, שום ממשלה לא הצליחה למשוך תושבים לשם. קשה להבין איך אותם צעירים המכופפים את העובדות ברוח הנרטיב הרגשני של בנימין נתניהו, לפיו "הבקעה היא נכס אסטרטגי וחובתנו לדאוג לה מכל הבחינות - ביטחונית, כלכלית, חברתית ופיתוח התשתיות באזור", לא תוהים האם הם, כאזרחי המדינה, לא מהווים שום נכס? איך הם מנמקים את העובדה שנתניהו, כשר אוצר רפורמטור מצמצם, חילק לצעירים כמותם בבקעה שכר לימוד ושכר דירה חינם, כשבחדרה ובקרית גת אפשר רק לחלום עליהם?

התשובה לשאלה הזאת אינה נמצאת בתחום הפוליטי-מדיני, אלא בתחום החברתי-תרבותי. הבלוף המתנחלי מתאר את ישראל כגטו מבוצר, את השטחים כאזורי ספר רוויי סנטימנטים יהודיים, ואת הקונפליקט המדיני כמאבק דמים נצחי, מנותק ממקום ומזמן, שבו כל הגויים מתנכלים לכל היהודים. השיח הזה ניצח, כאמור, את הציונות הריאליסטית. אחרת איך אפשר להסביר את התמיכה הגורפת בהצהרותיו הנבובות של נתניהו, על הבקעה או על כל "סלע קיומנו" אחר?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו