בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

והעיקר - לא להתפשר

תגובות

מתום כיבוש הגדה המערבית ומזרח ירושלים ביוני 67', ועד לפטירתו בראשית 69', קיים ראש הממשלה לוי אשכול יותר ממאה שיחות עם מנהיגים ונכבדים ערבים ועם "פלסטינים אותנטיים", כדי להגיע להסדר לגבי הגדה המערבית. עשרות פרוטוקולים וסטנוגרמות של ישיבות ממשלה, מפגשי מומחים ושיחות סודיות מצביעים על כך שאשכול תיכנן להיפטר מ"השטחים" במסגרת הסדר, משום שחשש מהפרת המאזן הדמוגרפי ובשל דאגתו לביטחון ישראל.

אשכול התרשם לבסוף שתושבי הגדה מפולגים כמעט בכל תחום, למעט בנושא אחד - הסירוב להגיע לפשרה טריטוריאלית היסטורית בין היהודים לערבים. נוכח אכזבתו של אשכול, גולדה מאיר, שבאה אחריו, אפילו לא התאמצה לאתר בן שיח ערבי והתמקדה בהרחבת ההתנחלויות ובשמירת הרוב היהודי בירושלים.

התנועה הלאומית הערבית לא קיבלה מעולם את רעיון הפשרה הטריטוריאלית באמצעות חלוקת הארץ, וספק אם תקבלו אי פעם. ההתנגדות הערבית החריפה לכל פשרה כזאת בוטאה הן ב-37', כשהבריטים הציעו לאמץ את ממצאי "ועדת פיל" ולחלק את הארץ בין היהודים לערבים, והן בנובמבר 47', כשהאו"ם הציג את "תוכנית החלוקה". בשתי הפעמים קיבלה התנועה הציונית את הצעת החלוקה, בעוד שהערבים דחו אותה על הסף. יש לזכור, ששתי ההצעות הועלו עוד לפני שנולדה בעיית הפליטים, לפני סיפוח מזרח ירושלים ולפני שקמה התנחלות אחת ב"שטחים".

44 שנים חלפו, האיסור להתפשר לא קהה אלא רק התעצם, והוא הוא הסיבה לרתיעה שתקפה את מחמוד עבאס וסלאם פיאד מפני הכרזה על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בספטמבר. שניהם מבינים, שנגזר עליהם להכריז על סיומה של תקופה ולבשר על סוף הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל קץ התביעות ההדדיות. אלא שאבו מאזן ופיאד אינם מוכנים להיכנס לדפי היסטוריה הפלסטינית כמי שהפרו את האיסור המפורש, המבטא מסורת בת מאה שנה ויותר.

הטיעון הערבי ששמע אשכול הוא גם הטיעון הפלסטיני היום: מדוע דווקא אנו, הפלסטינים, חייבים להתפשר? הרי כל מדינות ערב, החל ממצרים, סעודיה ועיראק, וכלה בלבנון, ירדן וסוריה, זכו לקבל מהקהילה הבינלאומית עצמאות מלאה, על קרקע ערבית, ורק אותנו, הפלסטינים, "שכחו" ומחייבים להתפשר ולחלוק את הקרקע עם התנועה הציונית. זהו הטיעון הערבי הבסיסי והעיקרי המצוי בלב הסכסוך הפלסטיני-הישראלי. עם השנים נוספו לו טיעונים, אך הם משניים. הנכבה למשל, שבאה בעקבות מלחמת העצמאות, העלתה על סדר היום את סוגיית הפליטים. ואולם, סוגיה זו אינה עומדת בפני עצמה, אלא הועלתה כדי לתמוך ברעיון המרכזי של אי-חלוקת הארץ. שלוש סוגיות ליבה נוספות - מזרח ירושלים, ההתנחלויות והגבולות - נולדו רק אחרי מלחמת ששת הימים במטרה לסייע במאבק העיקרי של הפלסטינים.

לפיכך, מתבקשת תזכורת קטנה לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה: כשתוכרז המדינה הפלסטינית, אל תשכח לבקש מאבו מאזן אישור על קץ הסכסוך.

ד"ר אל"מ (במיל') אלעד מרצה במכללת הגליל המערבי ומשמש עמית מחקר במוסד שמואל נאמן בטכניון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו