בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יצחק לאור | שימותו העניים

תגובות

נהגו להחמיא למערכת הבריאות שלנו, שהיא טובה יותר ממערכות מקבילות במערב, והתכוונו לארצות הברית, שם שולט ההפקר. לחלופין השוו הבטים שונים בתוך המערכות; למשל, תורים לניתוח. ובכן, יש מקומות גרועים מישראל, אפילו במערב אירופה. אבל נתונים יבשים מסבירים את מה שבני תמותה יודעים בלאו הכי: מערכת הבריאות הציבורית קורסת.

מאז 1995 אזרחי ישראל מממנים מכיסם הפרטי חלק הולך וגדל של ההוצאה הלאומית לבריאות. רוני לינדר-גנץ כתבה ב-TheMarker (1.6): "מאז נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995, שהיה אמור להבטיח רפואה שוויונית לכל, נסקה ההוצאה הפרטית מ-31% ל-43% מסך ההוצאה הלאומית - שהיא כ-54 מיליארד שקל בשנה". החוק לא היה אמור להבטיח רפואה שוויונית, אף שכך שווק. בפועל, מי שאין לו - יחיה פחות.

מה שהחלה בו ממשלת השמאל האחרונה, זו של יצחק רבין - וכך סללה, באורח טרגי, את הדרך להנצחת שלטון הימין - היה שילוב ישראל בכלכלת השוק העולמית. אולי לא לכך התכוונו רבין ובייגה שוחט, אבל מאז הפכו ממשלות הליכוד וקדימה את הכלכלה לגן עדן לעשירים, תנאי החיים של כל האליטות נהפכו לאגדה, "שכר הבכירים" נהפך לפרוורסיה, ובמקביל, לא במקרה, נעלמה כל אופוזיציה (די לבדוק את הקפיצה בתנאי השכר של הסגל האקדמי הבכיר בזמן ממשלת רבין, כמודל קלאסי לרכישת שתיקה של שכבה ביקורתית).

גם ההסתדרות עוקרה באותה קדנציה. אחר כך הגיע בנימין נתניהו כשר אוצר ו"עשה נפלאות", לקול תשואות חסידי כלכלת השוק. ההרס שנתניהו השאיר אחריו ייזכר עוד שנים.

נכון הוא, שאי אפשר להשתתף בכלכלה העולמית בלי מטבע חזק. על כך אין ויכוח. אבל הפתרון הפשוט והנוח לשמירה על מטבע חזק הוא קיצוץ מתמיד בהוצאות הממשלה. בישראל הקרב על הקיצוץ נהפך לקרב בין נציגי מגזרים בממשלה (החרדים, או האליטה הצבאית), ולא בין ארגוני עובדים לממשלה. אין לעובדים הגנה מפני הקיצוץ.

כאן טובעות עכשיו הסובסידיות האחרונות לעובד: חינוך, תחבורה, בריאות. הסובסידיות למי שאינם משתתפים בכלכלה התאיידו מזמן: נכים, זקנים, נשים בסיכון, ובעיקר ציבור המאותגרים.

הסובסידיות לעובד אמורות לשרת את "המשק". למשל, התחבורה הציבורית: חיילים ועובדים, בין מגוריהם למקום העבודה. מערכת החינוך היתה לאתר של אפסון המוני לילדי עובדים. שר החינוך קורא לרפרטואר שלו "חינוך ציוני", אבל מדובר בהפצת בערות ובעיקר בבינוניות. המערכת אמנם מוציאה מתוכה אחוז זעיר של מצטיינים, הדרושים לטכנולוגיה ולצבא (מתמטיקה, מדעים, ערבית), אבל הרוב הגדול מורחק במהירות מהסיכוי להתקדם. הקפיטליזם הישראלי אינו נשען על תעשיות מתוחכמות או כבדות ואינו זקוק להמוני עובדים משכילים.

הכורת הגיע גם לסובסידיה לגוף: מערכת הבריאות אינה די חשובה, והיא בעיקר יקרה. יש להשקיע בה דרך קבע, בתרופות חדשות, מכשור, כוח אדם. מוטב לחסל. אתה עובד שירותים, או תעשייה שולית? תהיה בריא, כלומר דאג לעצמך, כי אפשר להחליפך בקלות.

המאבק על שכר הרופאים הוא מאבק על הסובסידיה האחרונה. כמה עולה אדם בריא ל"משק", זו השאלה שסניגורי כלכלת השוק מתביישים להשיב עליה, אחרי שנים של תעמולת "שוק חופשי". מי שינסה לברר את מצב האחיות - נייר הלקמוס למצב הרפואה הציבורית - יגלה, כי בבתי חולים רבים, אם לא בכולם, מעסיקים יותר ויותר אחיות רק במשרה חלקית, אבל תובעים מהן לעבוד בהיקף של יותר ממשרה, לפעמים משרה וחצי, בלי תקנים חדשים. כך מקצצים בהוצאות הממשלה.

ספק אם יש פתרון, זולת התארגנות עובדים, ואולי עמיר פרץ, למרות הכל. ה"מלחמה בשיטה" באינטרנט, או ביזוי של סמי עופר, דקה אחרי מותו, הם פתטיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו