בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גבריאלה ברזין | עם ישראל חייב לזכור

תגובות

נדמיין לנו זוג ידידים, חילוני ודתי, אפילו ידידים טובים, היוצאים יחד למסעדה. מניסיון, לא יהיה הדבר מפתיע אם בשל אילוציו של הידיד הדתי, הם בוחרים בדרך כלל במסעדה כשרה; זה נהנה וזה אינו חסר.

במהלך הפוך, אך על פי אותו עיקרון, יש לעתים מקום שהדתי ינהג כלפי החילוני באותה הדרך, וקריאת ה"יזכור" בימי הזיכרון הממלכתיים היא דוגמה טובה לכך. המונחים "דתי" ו"חילוני" עושים אמנם עוול לאותם דתיים, לא מעטים מתברר, הנחרדים, נבוכים ובעיקר עצובים לנוכח ההתעקשות החשוכה והגסה של "שומרי הדת" למיניהם להשליט "דתיות" כוחנית ומיותרת ולפרום עוד קצת את המרקם העדין של החברה הישראלית.

יהיו אשר יהיו אופני הזיכרון שאנו מבקשים להעניק ליקירינו, יש משהו משותף לכולם. יש משהו משותף ברטט הנפש וברגשות המבקשים לזכור: הרצון ליצוק משמעות אישית וכללית באובדן ובדמות המנוח, הגעגוע, החיבור האותנטי למעגלי החיים, הרצינות והמחויבות שאנו נתונים בהם ברגעי הזיכרון, ומעל הכל הקדושה ששורה ברגעים אלה.

והנה, הן זה המחויב למסורת דתית במפגשיו עם מעגלי החיים, והן זה המחויב להיותו יצור אוטונומי שאינו קושר את עצמו למסורת דתית, נמצאים שותפים לרטט זה של הנפש המבקשת זיכרון.

אמירת ה"יזכור" הדתית שורשיה קדומים וקשורים בדרך כלל במנהגים שהולידו נסיבות היסטוריות. תפילה זו אינה נאמרת בכל בתי הכנסת של קהילות ישראל. בקהילות מסוימות היא נאמרת בחגים ובמועדים מסוימים, בקהילות אחרות נהוג נוסח שונה והיא נאמרת בזמנים שונים, וישנן קהילות שבהן יש מבין העולים לתורה שנוהגים לבקש תפילת השכבה בעבור יקיריהם. עם זאת, כבודה של תפילת "יזכור" הדתית, המייחסת את הזיכרון לאלוהים, במקומה מונח. אלה המעוניינים בה, דתים וגם לא מעט חילונים, שיועילו לבוא במועד המתאים לבתי התפילות ויאמרוה.

אמירת ה"יזכור" הממלכתית, זו הנהוגה בימי זיכרון המצוינים מחוץ לכותלי בית הכנסת, מקורה בדברי ההספד לחללי תל חי שכתב ברל כצנלסון. באמירה זו נוצקה משמעות ציונית מחודשת, יש שיאמרו חילונית. אפופת קדושה היא, ואיך שלא נהפוך בה, היא מתכתבת עם ה"יזכור" מן המקורות היהודיים, עד גבול מסוים, וטוב שכך. גדולתה שהיא מאפשרת את החיבוק של כולנו עם כולנו, כשכולנו, דתים, חילונים וכל הגוונים באמצע, זקוקים לו ברגעי הזיכרון העצובים. אמירת ה"יזכור" הממלכתית, אין לגעת בה. גם לרמטכ"ל וגם לרב הצבאי אין זכות לכך.

אין להתפשר על הזכות של כולנו לעמוד יחד ברגעים הקשים של התייחדות ויגון, לשכוח את המפריד ולהתנחם במאחד. מלכתחילה טעה הרב גורן כשהתערב וכפה את אלוהים על ה"יזכור" של ברל כצנלסון. והנה, כל זמן שהתערבותו בטקסט של כצנלסון לא נכפתה בצה"ל, ואיש לא חשב שבעניין זה יש להנהיג אחידות, קריאות ה"יזכור" התנהלו לפי נטיית הלב והמקרה, ואת התוכן הדתי תרמו תפילת "אל מלא רחמים" והקדיש, מבלי לעורר התנגדות. מוטב שכך היה נשאר.

ואולם, ברגע שמחליטים להנהיג אחידות בנושא הזה בצבא העם, תוך כדי התעלמות גסה ורמיסה של רגשות, חובה להפקיע את העניין הזה מסמכותם של רמטכ"ל ורב צבאי, יהיו אשר יהיו, שכן מה נעשה כשאלה מגלים אטימות וחוסר רגישות? ההחלטה לגבי נושא זה ראוי שתתקבל ברמה ממלכתית, שתשקף רגישות והתחשבות, ושתאפשר לרובנו, למרות הכל, לחלוק רגש הזדהות ולהתחבק יחד סביב זכרם של הנופלים.

כל אפשרות אחרת היא בעייתית. שלא לדבר על כך שסוגיית "זיכרון האל", היא מורכבת, וגם "שומרי הדת" עלולים להיכשל אם ינסו להבינה.

כאדם המשתדל לשמור מצוות, אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נבוכה ומתעצבת לנוכח ניסיונות חוזרים ונשנים של "שומרי הדת" למיניהם לעצב את חיינו. ניסיונות אלה, הכוללים מכתבים מבישים וביזיון תהליך הגיור, נואלים מטבעם וזורעים בעיקר חילול ה'. עם ישראל חייב לזכור זאת, אלוהים אני מקווה שלא יזכור.

ד"ר ברזין מלמדת בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית



טקס יום הזיכרון הממלכתי בהר הרצל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו