בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יואל מרקוס | השלום, הקוטג' ורופא השיניים

תגובות

הישראלים והפלסטינים גזורים מאותו אב טיפוס, שיש לו פחד בלתי מוסבר מרופא שיניים. הם דוחים תור אחרי תור בתירוץ זה או אחר, ביודעם בלבם שמצב השיניים שלהם לא ישתפר. ההיפך. ככל שיימנעו מהניתוח הכואב, פחות ופחות יוכלו לדחות אותו. בסוף יקרה הבלתי נמנע. זה יהיה גם כואב וגם יקר.

שני הפציינטים יודעים את האמת ואת התוצאות החמורות של ההתחמקות, אך הם לא מצליחים להביא את עצמם לכיסא המפחיד של הרופא. ביבי, אם נישאר בדימוי הזה, משחק את הגיבור המלא ביטחון עצמי, בעוד אהוד ברק מתאר את המצב כצונאמי מתקרב. השניים משלימים זה את זה במעין ביטחון עצמי שהכל יהיה בסדר. איך אמר הגיבן? אתם יודעים איך קיבלתי את הגיבנת? כולם טפחו על גבי באומרם שהכל יהיה בסדר.

יש רגעים בהיסטוריה, אומרת ציפי לבני, שבהם המחדל העתידי כבר רשום על הקיר: אנו בהתנגשות עם העולם. לא משנה אם זה יקרה בספטמבר או באוקטובר - מדובר בתהליך שכבר החל. ישראל פחות מובנת בהתנהלותה, היא מתוארת כמדינה קולוניאליסטית. "בפוליטיקה, בדומה לחוק הפלילי", אומרת לבני, "אי מניעת פשע בדיעבד דינה כמחדל".

בשלב זה עוד לא מאוחר מדי. עוד לא ספטמבר. עוד לא בטוח שהפלסטינים כבר החליטו שרצונם לממש את איום ההכרה של האו"ם במדינה פלסטינית. בישיבת ועדת החוץ והביטחון השבוע דווח, שלראשי הפלסטינים יש הרהור שני אם לדבוק ב"מחווה" של הכרת עצרת האו"ם. לא רק בגלל הסכנה שהאו"ם עלול להסתמך על החלטת החלוקה מ-47', ולפיה חולקה הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית. החלטת האו"ם עלולה להתגלות כבדיחה. בעוד ישראל תוכר כמדינה יהודית שהפלסטינים מתנגדים לה כל כך, חובת ההוכחה כי הערבים שבהחלטה הם בעצם פלסטינים תיפול עליהם כפטיש על הראש.

ספטמבר נהפך לחודש חשוב לא רק בגלל הדיון שיהיה או לא יהיה על ההכרה בפלסטין השסועה כבמדינה, אלא מפני שקורה בו משהו נוסף, הרבה יותר חשוב מהחלטת הסרק באו"ם: הבחירות במצרים. זה חשוב מבחינתנו, מבחינת הסכם השלום שהחזיק מעמד 30 שנה, אך מעל לכל מבחינת השאלה איזו מצרים תתעצב אחרי התקוממות כיכר תחריר. האם יולידו הבחירות ממשלה ששליטיה הם האחים המוסלמים? האם תמשיך מצרים להיות מדינה אחראית, יציבה ושוחרת שלום? האם יוכלו אמריקה, אירופה ומדינות האזור המתונות לראות בה אי של שפיות ואחריות?

הוצאת ישראל מהשיח במלחמת הבחירות במצרים חיונית. חשוב שבמהלך הבחירות תימצא ישראל במשא ומתן מתקדם להסדר עם הפלסטינים, ולא בקיפאון. לשם כך יש לעבור ממוד של תעמולה ותגרנות למוד של מדיניות מתונה. אנחנו פועלים יותר מדי זמן בזירה תעמולתית ופחות מדי זמן באמצעות מדיניות חיובית ופרגמטית. המעבר להידברות ולהכרה צריך להיות פרי יוזמה ישראלית.

פרשנים אמריקאים אומרים, שלאובמה אין התפרצויות זעם, או נטייה להעליב בפומבי אנשים שפגעו בו. אך הוא לא שוכח. התרגיל שעשה לו ביבי בוושינגטון הוא מסוג הדברים שלא נשכחים. אלא אם אנו מבינים איפה שגינו, ואיך מסייעים לממשל בשני מבחני ספטמבר - הן ביוזמה לחידוש המו"מ על קווי 1967 והן באי-הצגת תנאים אולטימטיוויים.

ביבי מדבר על מו"מ ללא תנאים, אך מציג לפלסטינים את התנאי שיכירו בישראל כבמדינה יהודית. ונניח שיכירו ויחתמו, אז מה? האם לא למודי ניסיון אנחנו מתקופת "מפת הדרכים", כשהתנאי הראשון היה להפסיק את הטרור? כל הגחמות האלה משני הצדדים הן לא לעניין. אנו יוצרים את הבעיה ואנו אוכלים את התוצאות. זה הרגע הכמעט אחרון להתייחס ברצינות לזימונים לרופא שיניים. בלי שיניים ניאלץ לאכול קוטג', וזה מחיר יקר מדי תמורת הוויתור על השלום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו