בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים גנז | הימין נגד המדינה היהודית

תגובות

בשבוע שעבר עשה ישראל הראל את כנס האגודה ללימודי ישראל בבוסטון שופר לליבוי שנאה כלפי ערביי ישראל ("לצרינו, לא לנו", "הארץ" 17.6). "הפלסטינים בישראל", כתב הראל, "אינם מסתפקים עוד בהשגת זכויות שוות במדינה היהודית-הדמוקרטית... יעדם האסטרטגי הוא לשנות את אופיה של ישראל וזהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית". את הדברים האלה תלה באילן גדול אחד, פרופסור משה הלברטל, שדיבר בכנס. אחר כך הוא נתלה באילן גדול אחר, פרופסור מרדכי קרמניצר. הלה סבור, ציטט אותו הראל, כי בקרב הערבים בישראל "יש אי-הסכמה ואי-קבלה של עצם הפרויקט ששמו מדינת ישראל".

גם אם הדיאגנוזה המיוחסת להלברטל וקרמניצר באשר לעמדת הערבים הישראלים כלפי המדינה היהודית נכונה, חשוב לראות את העובדות שעל רקען היא נכונה: עובדות האפליה העמוקה והנמשכת של הערבים מאז כינונה של ישראל. מדובר באפליה בשתי רמות. ראשית, אפלייתם כאזרחים באמצעות המערכת הפוליטית בישראל, בניגוד לשוויון שהחוק הישראלי עצמו מעניק להם כאזרחים. שנית, אפלייתם כקולקטיב באמצעות החוק הישראלי, בניגוד לשוויון המגיע להם מבחינת המוסר המדיני. על אפליית הערבים כאזרחים מתריעים גם אינטלקטואלים כהלברטל, קרמניצר, פרופ' רות גביזון ואחרים. את אפלייתם כקולקטיב מצדיקים רוב האינטלקטואלים הללו.

אפליית הערבים כפרטים על ידי המערכת הפוליטית בישראל נובעת בעיקר מהאמונה הרווחת בציבור כי מדינת ישראל רשומה בטאבו על שמו של העם היהודי, וכי מעמד הערבים ביחס לנכס הזה הוא של מחזיקי רכוש גנוב. הציונות הקניינית שהראל מקדם מניחה הנחה זאת על פי הגיונה הפנימי, והרבה ממהלכיו, לרבות ליבוי השנאה כלפי הערבים בכנס בבוסטון, לא נועדו אלא לממש את מה שנובע מן ההנחה הזאת: השבתה של ארץ ישראל כולה, על כרעיה הטריטוריאליים ועל קרביה המדיניים, לידי בעליה היהודים.

אפליית הערבים כקולקטיב, שרוב האינטלקטואלים הציונים דוגלים בה, נובעת מפירוש הירארכי ולא שוויוני שהם מעניקים לזכות ההגדרה העצמית של היהודים. המדינה היהודית, מגדירה אותה גביזון, היא מדינה ה"מעניקה יתרונות חשובים לעם שהמדינה מזוהה עמו, ומטילה נטל כבד על אזרחי המדינה שאינם בני הלאום הזה". פירוש זה גוזר על הערבים בישראל - כעניין של עיקרון חוקתי - מעמד קולקטיבי נחות מזה של היהודים.

כל עוד לא ייפטר הרוב הציוני בישראל מן העמדות האלה בקשר ליהדותה של ישראל, לא תהיה התביעה מן הערבים להכיר ביהדות הזאת תביעה רצינית. אין זה סביר מבחינה פסיכולוגית ואין זה ראוי מבחינה מוסרית לתבוע מאנשים להכיר בעקרונות פוליטיים המצהירים על נחיתותם האינהרנטית.

הדרך היחידה לבסס את יהדותה של ישראל היא על יסוד פירוש שוויוני של זכות ההגדרה העצמית היהודית, פירוש שיצדיק יתרונות ליהודים, אם יהוו רוב בישראל. רוב מצדיק יתרונות מסוימים על בסיס נקודת מוצא שוויונית, לא על בסיס נקודת מוצא הירארכית כזאת של גביזון ואינטלקטואלים אחרים, ולא על בסיס נקודת מוצא קניינית כזאת של הראל ורוב הציבור היהודי. גם אם נכון הוא הדבר, כפי שסבורים הלברטל וקרמניצר, לדברי הראל, כי יעדם האסטרטגי של הערבים הוא לשנות את אופיה של ישראל כמדינה יהודית, אנו מנועים מלהלין על כך, כל עוד אנו מפרשים את יהדותה כבלתי שוויונית בהגדרה ובעיקרון.

חשוב מכך: גם אם צודקים הראל והאינטלקטואלים שעליהם הוא מסתמך בטענתם כי הערבים הישראלים שואפים לביטול יהדותה של ישראל, מי שמגשימים בפועל את היעד הזה הם לא הערבים, אלא הראל ומי שמקדמים את עמדותיו: ממשלת ישראל והרוב היהודי. אלה מסכלים נסיגה לגבולות 1967, מסכלים את קיומם של היהודים כרוב, ומגבירים את דיכוי הערבים הנתונים לשליטתה של המדינה היהודית. מדינתם אינה יכולה להיות מדינה יהודית לגיטימית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו