בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עדי ארבל | העולים החדשים בנגב

תגובות

כשהשופט אליעזר גולדברג הגיש את מסקנות הוועדה להסדרת התיישבות הבדווים בנגב לאהוד אולמרט, הודה לו ראש הממשלה אז במלים חמות ומיד מינה ועדה נוספת - הפעם ליישום המלצות הוועדה. חלפו שנתיים וחצי, ועל שולחן הממשלה הונחו המלצות צוות היישום בראשותו של אהוד פראוור. בדומה להמלצות ועדת גולדברג, גם מסקנות פראוור ספגו ביקורת מימין ומשמאל - מה שגרם לראש הממשלה למנות את יעקב עמידרור לבחון מחדש את הנושא.

כישלונו של פראוור היה צפוי מראש. למעשה, פראוור עצמו צפה אותו כשהציג את עבודתו בכנס הרצליה 2006, עת היה איש המועצה לביטחון לאומי. אז טען, כי כדי שתוכנית כלשהי להסדרת התיישבות הבדווים תהפוך לבת קיימא - לטובת פיתוח הנגב בעבור כלל תושביו - עליה לפתור את בעיית הריבוי הטבעי בקרב האוכלוסייה הבדווית (5.5%) ולטפל בתחושות הניכור וההקצנה, המחזקות תהליכי פלסטיניזציה ואיסלאמיזציה בשל אכזבת הבדווים מאופן הטיפול של המדינה בהם.

חמש שנים מאוחר יותר, נראה שפראוור וצוותו נלכדו בפרדוקס, שמהותו דרישה מהמדינה המודרנית לממש את זכויותיה של חברה המבקשת לשמור על אורח חיים לא מודרני. אלא שמדינה מודרנית איננה יכולה לספק את כל שירותיה (חינוך, בריאות ורווחה) ותשתיותיה (כבישים, מדרכות, חשמל, מים זורמים וביוב) לאוכלוסייה שחלק ניכר ממנה מתגורר ביישובי פזורה ושמכפילה עצמה כל 13 שנה. אמנם, המלצות הצוות כוללות פיתוח כלכלי וחינוכי (שניתן להניח כי יביאו להקטנת קצב גידול האוכלוסייה), אך כל עוד המלצות אלה אינן מתמודדות עם סוגיית הפוליגמיה (וריבוי לא טבעי, שכולל יבוא נשים פלסטיניות מדרום הר חברון), דומה הדבר למרדף אין-סופי של המדינה אחרי זנבה.

כאילו אין די בכך, חלק מהבדווים מבקשים להציג עצמם כנוודים למחצה, שאורח חייהם אינו מאפשר להם לגור ביישובי קבע. באותה נשימה הם אינם מהססים לדרוש זכויות בקרקע - תביעה שמעולם לא עמדה במבחן המשפטי.

מה כן אפשר לעשות? ראשית, ראוי להתייחס לשילובה של החברה הבדווית במדינת ישראל כאל אתגר (ולא כבעיה) בדומה לאופן שבו התייחסה המדינה לעליות השונות בשני העשורים האחרונים. על כן יש לעודד תהליכי מודרניזציה בחברה הבדווית לא במסגרת ועדה מיוחדת, אלא בערוצים המקובלים במשרדי הממשלה, ובשיתוף נציגי הציבור הבדווי, כפי שהחרדים משתלבים אט אט בצבא ובתעשייה.

שנית, יש לדאוג לכך שהעבריינות לא תשתלם. לשם כך יש להקצות משאבים ניכרים להריסת בנייה לא חוקית, למגר את העבריינות, להפסיק את התמריצים שהעניק בג"ץ ליישובים הלא מוכרים, לסכל הברחת נשים המשמשות רחם נייד ולמנוע הענקת תשלומי העברה לילדים למשפחות פוליגמיות.

שלישית, יש להבהיר כי הגורמים באקדמיה ובארגוני זכויות האדם, המתסיסים חלקים בחברה הבדווית ומסיתים אותם נגד השתלבות הוגנת במדינת ישראל - למעשה מנציחים את מצבם הגרוע של תושבי הפזורה.

תנאי הכרחי להצלחת המתווה הוא קבלת אחריות מצד הבדווים ומנהיגיהם. מצב שבו חבר הכנסת הבדווי היחיד, טאלב א-סאנע (מי יודע שהוא בדווי?), מזוהה בעיקר עם אג'נדה פרו-פלסטינית, הוא כישלון של החברה הבדווית. ישראל היא מדינת האפשרויות הבלתי מוגבלות למי שבאמת רוצה בכך: ראו את העולים שהצליחו להגיע לתפקידים הבכירים ביותר ואת הצלחתם היחסית של עקורי גוש קטיף בשיקום קהילותיהם. גם הבדווים יכולים, אם רק ירצו.

הכותב הוא מנהל פרויקטים במכון לאסטרטגיה ציונית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו