בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוטי גולני | למשות את אלטלנה

תגובות

מותר להניח, כי המבקשים למשות את אלטלנה ממצולות הים יהיו נאמנים, לפחות בעניין הזה, למורשת הרוויזיוניסטית שעל פיה עצם הדיבור הוא המעשה.

אבל בין אם יעלה הדבר בידם ובין אם לאו - לפנינו הזדמנות פז לחדד את הוויכוח על הסכנות האורבות לדמוקרטיה הישראלית בימים הללו, שבהם הולך ומתעצם כוחם של מי שרואים בה נטל ומשרד החינוך עוין בגלוי את העיסוק בה. חיוני היום להעלות על נס את החלטתו ההיסטורית של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון אז, להטביע את האונייה במקום המרכזי ביותר האפשרי, מול חופי תל אביב: למען יראו וייראו. את מי בדיוק ביקש בן-גוריון להרתיע וממה?

מלחמות אזרחים עקובות מדם היו נחלתן של מדינות לאום רבות שקמו ב-150 השנים האחרונות. זה לא קרה בישראל. מדוע? כלום נשקפה סכנה כזאת מכיוון הפורשים, בעיקר אצ"ל?

האמת היא שבן-גוריון לא חשש מאצ"ל, שכוחו היה דל ומגמת ההשתלבות במדינה החדשה גברה בתוכו באותה עת על הסירוב להכיר בריבונותה. בכל מקרה, התפרצות של מלחמת האחים לא היתה תלויה בהחלטת אצ"ל. זה סיפור שמנחם בגין וחסידיו טיפחו ומטפחים ללא בסיס. סירובו של אצ"ל להפקיד את הנשק בידי צה"ל, בידי המדינה, היה מרד שדוכא באש בתוך שעות ספורות אף שאצ"ל השיב מלחמה. לא קשה לשער מה היה קורה לארגון לו אנשיו היו מרחיבים את המרד אחרי חיסול האונייה. בגין הבין זאת היטב. הוא אף השכיל להפוך את חולשתו לכוח חיובי מגייס ולכלי להכרעת מתנגדי ההשתלבות בקרב אנשיו. הפרשה הזאת עומדת לזכותו.

הסיבה שבגינה הורה בן-גוריון להפגיז את אלטלנה היתה אחרת. במדינת ישראל שזה אך נולדה נקבעו באותם ימים תקדימים לדורות. שאלת מרותה של ממשלה אזרחית נבחרת על לובשי המדים נושאי הנשק לא היתה ברורה כלל וכלל. ראש הממשלה חשש דווקא מן המגמות שרווחו באותם ימים בשמאל האקטיביסטי, בעיקר במפ"ם על שני חלקיה - אחדות העבודה והשומר הצעיר. לצד העוינות למפא"י ולעומד בראשה היתה למפ"ם השפעה יוצאת דופן על כוחו הקרבי המרכזי של צה"ל באותם ימים, הפלמ"ח. כמו כן, רבים ממפקדיו הבכירים של הצבא באו מהחוגים הללו או נטו אליהם.

במפ"ם היו מודעים היטב למשמעות הפוליטית של הכוח הצבאי האיכותי שעמד לכאורה לרשותם. הם מעולם לא עשו בו שימוש. המשמעת שלהם היתה מופתית. אלא שבן-גוריון לא יכול היה לדעת זאת ביוני 1948. הוא נאלץ באותם ימים לבסס את מעמדו ואת מעמד ממשלתו מול מטה כללי לעומתי. הוויכוח בשאלה מאיזו מפלגה יבואו מפקדי החזיתות הטריד אותו ואת ממשלתו הרבה יותר מהשאלה מה יעשה אצ"ל.

הפגז שנורה על אלטלנה היה אפוא בעל חשיבות עקרונית עליונה: הוא הכריע סופית, נכון להיום לפחות, את השאלה מיהו מפקד הצבא בישראל, מי רשאי להכניס אליה נשק ומי נותן את הפקודה לירות, מתי ולאן. מטה הפלמ"ח פורק חודשים ספורים אחרי פרשת אלטלנה, ולא בלי קשר אליה. בוודאי, הקורבנות של צה"ל ושל אצ"ל באותו אירוע היו מיותרים. קשה למשפחותיהם ולחבריהם להשלים עם אובדנם, במיוחד בנסיבות הללו. תהיה זו נחמה פורתא אם נבין, שהפגז שנורה בפקודת ממשלתה האזרחית של ישראל הריבונית מנע מלחמות אחים אחרות בעתיד, שמחירן מי ישורנו.

פרופ' גולני מלמד בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו