בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרב מיכאלי | מחוץ למגרש היהודי

תגובות

גם אם אינכם ואינכן נוהגות לקרוא את הספורט, חפשו את מוסף הספורט של "הארץ" מאתמול, שהוקדש לספורט בחברה הערבית. בימים שבהם ראש הממשלה ממנה את ראש המועצה לביטחון לאומי לטפל בהסדרת התיישבות הבדווים בנגב, ובכך מבהיר שוב שמבחינתו ומבחינת המדינה היהודית ערבים הם בראש וראשונה סיכון ביטחוני - מה שמחמיר עוד את האפליה ואת ההדרה של הבדווים בפרט והערבים בכלל - בימים אלה, חשוב לקרוא את המוסף המיוחד הזה, שמדבר על ספורט, אבל מביא את כל הסיפור של החברה הערבית ומדינת היהודים בקליפת אגוז.

מבחינת תקציבים, תשתיות והשקעה האפליה בספורט הערבי קשה לפחות כמו בשאר תחומי החיים, ואפילו קצת יותר, כי ספורט זה הרי מותרות כאילו. המקצוע היחיד שעוד איכשהו קיים הוא הכדורגל, שבו יש קבוצות מצליחות, ושחקנים שמתקדמים גם לקבוצות אירופיות, אבל גם אלה וגם אלה נפגשים בקריאות מוות לערבים בכל משחק עם קהל יהודי. האיצטדיון היחידי נמצא בסכנין והוקם בעזרת כסף קטארי, בריכה אולימפית אין, ולא מגרשי טניס, מסלולי ריצה או אולמות כדורסל. רק שני ספורטאים ערבים השתתפו במשלחות ישראל לאולימפיאדה, מתוך 347. אפילו לא אחוז.

וזה בספורט, תחום לא פוליטי כאילו, שאמור להיות לא מאיים. קריאה במוסף מבהירה עד כמה המדינה מדירה את האזרחים הערבים. הדרה היא הגרועה שבכל סוגי האפליה: היא לא רק תנאים גרועים יותר והשפלה, אלא הוצאה מוחלטת מן הכלל. להדיר משמעו לא לתת בכלל מקום, לא לאפשר חלק בעוגה, בחברה, במדינה.

ההיסטוריון יעקב טלמון כתב, שכל התנועות הלאומיות נולדו מתוך הדרה: "יש ריתמוס בהתפתחות התודעה הלאומית. ניצניה הראשונים בהרגשת העלבון והגאווה הפצועה שמתנסים בה בכירי הקיבוץ המקופח מבחינה לאומית ותרבותית, אשר קנו להם גישה לתרבות העם השולט בהם, אך הם נדחים ממנה כנחותי ערך. ברגישותם המגורה הם נדחפים לחפש שורשים, לגלות את התכנים והמסורת אשר משווים לציבור שממנו יצאו אופי של קולקטיב מיוחד... עד מהרה הם נוכחים לדעת, שההתבטאות השלמה בלא סייגים כוללת גם תנאי חיוני של הגדרה עצמית מדינית, ולפיכך עצמאות מדינית". כמה פשוט: מתוך הדחייה המוחלטת הם מוצאים גאווה וביטוי עצמי בזהות שבגללה נדחו.

מה אמורים להרגיש ולעשות הבדווים בנגב, שאחרי 65 שנים של התעמרות ואפליה על ידי המדינה הם זוכים להדרה המוחלטת: בוועדה שישבה כמעט שנתיים על המדוכה בעניינם לא היה להם ולו נציג אחד. הרי אין פה אפילו מאמץ להיראות כאילו מישהו מחשיב אותם בכלל. ועכשיו תוצאותיה של אותה הדרה נמסרות לידיו של יהודי הממונה על הביטחון.

כל כך בסיסי ואנושי: עורך אתר האינטרנט המוביל בערבית מעיד, שכשיש שחקן ערבי בנבחרת הרייטינג שלה גבוה ורוצים שהיא תנצח; חשבו על עצמכם - כמה מעניין אתכם האירוויזיון האירופי כשישראל אינה מיוצגת בו?

ובכל זאת, כמעט חצי מהנשאלים הערבים בסקר "ספורט הארץ" בשיתוף מכון "דיאלוג" חושבים ששחקנים ערבים בנבחרות צריכים לשיר את ההימנון, ו-69% מאמינים שיש תרומה וחשיבות לקבוצות ספורט המשלבות יהודים וערבים. ובסוף המוסף תמצאו שיתוף פעולה בין ערבייה ליהודי, שהביא להקמת בית ספר משגשג לטניס בג'לג'וליה, שהם חושבים להרחיבו למקומות נוספים.

כל אלה ועוד מעידים שוב, בפעם המיליון, עד כמה הפלסטינים הישראלים הם ישראלים, עד כמה הם רוצים להיות ישראלים. אנחנו אלה שדוחפים אותם על ידי הדרה והשפלה ללאומיות אחרת. הפוטנציאל הספורטיבי כמשל מעיד כמה כדאי לנו, היהודים, לאפשר להם להיות אזרחים ואזרחיות שוות; יש לנו רק מה להרוויח מזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו