בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים ברעם | הצלחה? חכו קצת

תגובות

בין שתי המלחמות הטראומטיות של ישראל, זו ב-1967 ובזו ב-1973, הופיעו ב"הארץ" מאמרי פרשנות רבים ששיבחו את הממסד, ובעיקר את שר הביטחון משה דיין. ההצלחות האמיתיות והמדומות הועלו על נס, דיין הוגדר כגאון פוליטי ואסטרטגי והנון-קונפורמיסטים המעטים שניסו להציג גרסה חלופית, נדחקו לשוליים.

התסמונת הזאת חזרה במלחמת לבנון הראשונה: ב-1982 תואר שר הביטחון אריאל שרון כעילוי מדיני, גאון צבאי ואמן ניצול ההזדמנויות. פרשנים בכל כלי התקשורת סברו שניצל היטב את המצב המדיני הרגיש וגרם לכך ששתי המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות, לא עשו כל צעד ממשי להפסיק את התקדמות צה"ל לתוך לבנון. קבלת הפנים המתרפסת של תושבי לבנון המבוהלים (שרבים מהם היו אחר כך חלק מהבסיס הקהילתי של כוחות ההתנגדות לכיבוש הישראלי) הזינה מאות כתבות צבע ומאמרים צדקניים, שהציגו את חיילי צה"ל ככוחות שחרור המביאים בשורה חדשה לשיעים ולנוצרים שסבלו במשך שנים מתגרת ידם של הפלסטינים במחנות הפליטים.

הפשטנות הבגיניסטית (ראש הממשלה מנחם בגין לא הבין מדוע אירופה לא מריעה לישראלים, מגיני "הנוצרים") זכתה לאוזניים כרויות בכל מקום. גם פוליטיקאים ועיתונאים, שהתגאו במשך שנים בהתנגדותם כביכול לפלישה ללבנון, תמכו בה בשלבים הקריטיים, כאשר עוד היה אפשר למנוע את ההסתבכות הגדולה.

המסקנה מהזיכרון ההיסטורי הטרי הזה היא שיש לראות את האירועים ואת ההחלטות מזווית מערכתית, שמביאה בחשבון את את הכוחות הפועלים בשטח ואת התהליכים לטווח ארוך. הקביעות הנקודתיות, המסתמכות על "עובדות" בזמן נתון, הן מטעות וצר לי שאלוף בן הלך בדרך הזאת ("סכנות ההצלחה", "הארץ" 22.6). מי שמסכם את הישגי בנימין נתניהו ביוני 2011 כאילו ההיסטוריה הסתיימה והמלים THE END כבר הופיעו על המסך, טועה ומטעה.

בן פתח את מאמרו במשפט "אפשר לאהוב או לשנוא את ראש הממשלה". לדעתי, הזיקה הרגשית לנתניהו היא נושא די זניח. אישית, אני מחבב אותו בצורה מתונה, כלומר, הרבה יותר מאשר את שרי החוץ והביטחון שלו. אבל מכאן להסיק שביבי הצליח באמת לכופף את ידיו של ברק אובמה כאשר גייס לצדו את הקונגרס של ארצות הברית?

אובמה (כמו נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן) פועל בהתאם לדרך שבה הוא מפרש את האינטרס הפוליטי שלו בארצו, ואת האינטרס המדיני של ארצו בזירה הבינלאומית. נתניהו גרם לישראל נזק אדיר, בכייה לדורות, כאשר הניח לשרים הבכירים שלו להרוס את מרקם היחסים בין ישראל לטורקיה. גם לקחי החתרנות שלו בתוך ארצות הברית יילמדו בכל ממשל אמריקאי עתידי. ישראל היא הקליינטית; ארצות הברית היא הכוח שעומד מאחוריה. אלה הם נתונים קבועים, ששום דמגוגיה של ביבי בקרב הימין האמריקאי לא ישנו.

לקראת סוף מאמרו מנסה בן לצאת מתוך ההנחה, שאולי "נתניהו מאמין בחלוקת הארץ". זוהי השערה מופרכת מעיקרה. נתניהו מנסה לתמרן את המשא ומתן הבלתי קיים משום שהוא מקווה שאובמה ינחל תבוסה בבחירות הבאות. על בסיס ההימור הזה הוא מסכן את עתידנו ועתיד ילדינו. הוא אולי סיים בתיקו את המחצית הראשונה במשחק המופקר שלו, אבל המכות שנספוג כולנו במחצית השנייה הן בלתי נמנעות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו