בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלוף בן | תירוצים בקריה

תגובות

האם ישראל עמדה לצאת למלחמה הרסנית נגד איראן, וניצלה מחורבן רק בזכות תושייתם ותעוזתם של בכירי צה"ל וקהילת המודיעין, שבלמו את ההרפתקנות חסרת האחריות והמעצורים של ראש הממשלה ושר הביטחון?

זאת הגרסה המצטיירת מהדברים שמשווקים ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן (בפומבי), והרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי (ב"שיחות סגורות" ובתדרוכי מקורבים). לשיטתם, הם עשו יד אחת עם ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, ראש אמ"ן לשעבר, עמוס ידלין, ונשיא המדינה, שמעון פרס, כדי לסכל את כוונתם של בנימין נתניהו ואהוד ברק לשלוח את חיל האוויר להפציץ את מתקני הגרעין באיראן. תקיפה כזאת היתה מובילה למלחמה אזורית, עם אלפי טילים על תל אביב, שיתוק כלכלי ומשבר ביחסים עם ארצות הברית.

לפי הגרסה הזאת, אשכנזי ושותפיו ראויים לפרס ישראל, אם לא לפרס נובל לשלום. אבל יש גם גרסה אחרת, לא פחות משכנעת: מערכת הביטחון נכשלה ולא הצליחה למלא אחר הנחיות הדרג המדיני, ועכשיו היא מציגה את כישלונה כ"גילוי אחריות לאומית".

כשנתניהו נכנס לתפקידו, באביב 2009, הוא הציב בראש סדר העדיפויות את סיכולה של תוכנית הגרעין האיראנית. קודמיו, אריאל שרון ואהוד אולמרט, התמודדו עם האיום האיראני באמצעות שילוב של דיפלומטיה ופעולות חשאיות. הם לא נערכו מספיק לפעולה צבאית, אף שבתקופתם היו לאיראן פחות אמצעים לפגוע בישראל, ובבית הלבן כיהן הנשיא הידידותי ג'ורג' בוש, שהיה עשוי לתמוך בתקיפה ישראלית.

הואיל והמאמצים המדיניים, התקלות הטכניות והסנקציות הבינלאומיות לא עצרו את האיראנים, נתניהו החליט לתגבר אותם בהצגת אופציה צבאית. כפי שהסביר לא פעם בפומבי, רק אופציה צבאית אמינה יכולה לתת תוקף לסנקציות ולמהלכים "רכים" אחרים. כדי להימנע מהפעלת כוח, צריך שהאויב ישתכנע ש"כל האופציות על השולחן".

נתניהו וברק, שהיה שותף לגישתו, חתרו לשלושה יעדים. הם קיוו שהתעצמות ישראלית תעודד את ארצות הברית לפעול נגד איראן; זו היתה ועודנה החלופה המועדפת עליהם. הם רצו לחזק את ההבנות האסטרטגיות עם וושינגטון, ולהבטיח שהנשיא ברק אובמה ישמור על ההרתעה הישראלית; היעד הזה הושג. והם ביקשו להיערך לפעולה ישראלית עצמאית, למקרה שהקהילה הבינלאומית תכזיב, וישראל תעמוד לבדה בפני הדילמה של "פצצה או הפצצה". המדיניות הזאת זכתה לתמיכה בקבינט, גובתה בתקציבים ובהנחיות לתכנון, אבל לא תורגמה לכלל מעשה.

אשכנזי, דגן וחבריהם לא התלהבו. הם הוטרדו מהשטחיות של נתניהו ומדיבוריו על "השואה השנייה", ומהעמדה הרב-משמעית של ברק. הם חששו בוודאי גם ממלחמה כושלת, שבסיומה תוטל האחריות על הקצינים ולא על הפוליטיקאים. לכן יצאו לפעולת סיכול, לא נגד איראן, אלא נגד הממונים עליהם. הם הזהירו שבניית היכולת מול איראן תפגע במשימות אחרות ולא פחות חיוניות ושלפו את הטיעון המנצח: תקיפת איראן תוביל למלחמה אזורית, שאותה צה"ל יתקשה להכריע. מי שרוצה להפציץ את איראן, חייב להיערך קודם כל ליום שאחרי. נתניהו וברק נמנעו מדיון כזה; הם רצו רק אופציה, לא מלחמה.

מבחינת הדרג המדיני, אשכנזי נכשל במשימתו. הוא נדרש להכין אופציה צבאית, ובמקומה הכין תירוצים. אם אינו מסוגל לנצח ב"מלחמת היום שאחרי", אז ישראל מוגבלת באופציה הצבאית, ומדיניות נתניהו סוכלה. הנה "הפוטש בקריה 2", שמחולליו עוד מתגאים בו ומספרים איך גייסו את פרס למהלך שרקמו נגד נתניהו וברק. הנה הרקע למאבקי הכוח שהתנהלו בצמרת הביטחונית, ל"פרשת גלנט" ולסילוקם לפנסיה של אשכנזי ודגן (שרצו עוד שנה בתפקידיהם), ושל דיסקין (שרצה להיות ראש המוסד). עכשיו ישראל יושבת באפס מעשה, אמריקה המובסת מתקפלת מהאזור ובאיראן מואצת העשרת האורניום והכלכלה פורחת למרות הסנקציות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו