בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עמי גלוסקא | השאירו אותה במצולות

הזירה

תגובות

פרופ' מוטי גולני ("למשות את אלטלנה", "הארץ", 26.6) סבור שדוד בן-גוריון הורה להפגיז את אלטלנה לאו דווקא בגלל חששו מהאצ"ל, אלא עקב חוסר הנחת שעוררו בו המגמות האקטיביסטיות שרווחו במפ"ם, שרוב המפקדים הבכירים בצה"ל ובפלמ"ח נמנו על שורותיה. "האמת היא", טוען גולני, "שבן-גוריון לא חשש מאצ"ל שכוחו היה דל". הוא מציין שרוב חיילי האצ"ל (מלבד הירושלמים) כבר השתלבו אז בצבא המדינה.

אבל גולני טועה. בן-גוריון הכיר היטב את חבריו מן השמאל וידע שהם לעולם לא ימרדו בסמכות המדינה, כשם שמעולם לא המרו את פי המוסדות הלאומיים וההסתדרותיים בשנות "המדינה-בדרך". גם גולני מציין ש"המשמעת שלהם היתה מופתית". זיקתו של הפיקוד הבכיר, ובמיוחד של הפלמ"ח, למפ"ם, אמנם היתה לצנינים בעיני בן-גוריון - הן מסיבות פוליטיות (הפופולריות העצומה של הפלמ"ח) והן מסיבות ענייניות (חילוקי הדעות עם מפ"ם על אופיו של צה"ל, "ממלכתי" או "מעמדי"; שלמות המולדת או חלוקתה; אוריינטציה למערב או למזרח). אבל את פירוק מטה הפלמ"ח הותיר בן-גוריון לשלהי מלחמת העצמאות, כפי שהשהה את "טיהור" צה"ל ממפקדים חברי מפ"ם ואת פירוק חטיבות הפלמ"ח עד אחרי המלחמה.

בניגוד להיכרות האינטימית עם מנהיגי תנועת העבודה, הימין הציוני האקטיביסטי היה זר לבן-גוריון. היתה בו חשדנות עמוקה כלפי הרוויזיוניזם, שניזונה מתופעת ה"פרישה" מההנהגה הציונית ומההסתדרות הציונית. הוא ייחס לרוויזיוניסטים, ובאופן מובהק לאצ"ל, אפיונים פשיסטיים.

בן-גוריון ושאר מנהיגי השמאל היו בשנות ה-30 כתובת להסתה אלימה מצד "ברית הבריונים", אנשי בית"ר שרו עליהם שירי רחוב ("סטלין, היטלר, בן-גוריון/ נשלח אותם לאבדון"), ואבא אחימאיר תקף אותם בטורו "יומנו של פשיסטן". משקעים שהותיר רצח חיים ארלוזורוב, שבירת ההבלגה על ידי האצ"ל בימי המרד הערבי ומעל לכל - הכרזתו החד-צדדית של מנחם בגין על "מרד" נגד השלטון הבריטי בעוד מלחמת העולם בעיצומה והסוכנות היהודית מתאמצת לשכנע את הממשלה הבריטית לאגד את גדודי המתנדבים היהודים מארץ-ישראל לחטיבה יהודית לוחמת ("הבריגדה") - כל אלה היו בתודעתו של בן-גוריון עם נחיתתה של אלטלנה בחופי ישראל.

בן-גוריון לא חשש מכוחו הצבאי של האצ"ל, אבל הוא חשש גם חשש ממורשתם הטרוריסטית של "הפורשים". לא בכדי יזם את "הסזון הגדול" (הסגרת לוחמי אצ"ל לשלטונות הבריטיים) בעקבות רצח הלורד מוין בידי אנשי לח"י בנובמבר 1944. לא בכדי הורה לחסל באופן מיידי את שאריות האצ"ל והלח"י בירושלים בעקבות רצח מתווך האו"ם פולקה ברנדוט בספטמבר 1948. בקרב ארגוני "הפורשים" היו פה ושם הלכי רוח שתמכו בטרור פוליטי אישי. מן הסתם, בן-גוריון קיבל מודיעין על כך משירותי הביטחון. מסיבה זאת הוא דחה כל אפשרות של פשרה בעניין אלטלנה ודרש שהנשק שעל סיפונה יימסר ללא תנאי לרשות המדינה.

בגין היה קורבן תמים לחששותיו ולחשדותיו של בן-גוריון בפרשת אלטלנה. כוונתו הכנה היתה לצייד את חיילי האצ"ל המצטרפים לצה"ל בנשק שהביאה אוניית האצ"ל. הוא היה חף ממזימות נסתרות ולא העלה על דעתו כי מאן דהוא יכול לפקפק בכך. בבן-גוריון ראה יריב פוליטי ואידיאולוגי מר, אבל יחסו אליו היה מהול בהערכה ונטול שנאה. דימויו של בגין בעיני בן-גוריון, לעומת זאת, היה דמוני. הוא פסל אותו מכל וכל, נמנע אפילו מלנקוב בשמו, ובמכתב מפורסם למשורר חיים גורי אף כינה את בגין "טיפוס היטלריסטי מובהק".

הניחו לאלטלנה. מקומה הנכון הוא במצולות הים. אל תעוררו את שדי השנאה.

אל"מ (מיל') ד"ר גלוסקא הוא מחבר הספר "אשכול, תן פקודה!"




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו