בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נרי ליבנה | באוטובוס לירושלים

תגובות

במיוחד בעונה הזאת של השנה מתגברים אצל כל ירושלמי לשעבר הגעגועים אל העיר נטולת הלחות, שהשנה במיוחד התעשרה באירועי תרבות. בנוסף לפסטיבל הקולנוע המעולה הנחוג בה כבר שנים יש גם "עונת התרבות" המתרחשת כולה בקיץ ובירושלים בלבד, וכולה אירועי תרבות יוצאי דופן המתאימים לירושלים בלבד.

הצרה היא, שככל שגובר החשק להגיע לירושלים כך הופכת המשימה לבלתי אפשרית כמעט למי שנזקקים לתחבורה הציבורית. בסתם יום של חול החלטתי השבוע לנסוע לבקר את ילדי בירושלים. הנסיעה באוטובוס 480 התארכה באופן לא צפוי עד כדי שעה ועשרים דקות אף שלא היתה זו שעת עומס. בכביש הבין עירוני היחידי המוביל תחבורה ציבורית לירושלים התלקח מנוע של מכונית. אם לא די בכך, בכניסה לעיר נתקענו שוב בגלל הפגנות חרדים שמחו על חקירת הרב המסית דב ליאור.

מסיבות שלא התבהרו לי עד היום החלטתי לנסוע באוטובוס גם למרכז העיר. מאז נקלעה ירושלים לצרה הצרורה המכונה "הרכבת הקלה" התנועה בירושלים דומה יותר לתנוחה.

עשרים דקות ישבתי באוטובוס שעשה את דרכו מתחילת רחוב אגריפס ועד לבית החמישי בו. הנוסעת לידי, שהחלה את נסיעתה בקו כבר בשכונת ניות סיפרה לי, שפעם היתה הנסיעה עד תלפיות נמשכת 40 דקות, ואילו היום היא יוצאת לעבודה שעה וחצי לפני הזמן ובכל זאת מאחרת לפעמים.

עצבי שפקעו וזיכרונות ילדות גרמו לי לקום ולפנות בקריאה נרגשת אל יושבי האוטובוס. "מה אתם שותקים כמו גלמים, תתמרדו" אמרתי להם, והם תקעו את פרצופיהם בעיתוני "ישראל-פוסט" שהונחו על כל מושב, כאילו לא ראו עיתון גרוע בחייהם. "בואו עכשיו, נרד כולנו ונלך ברגל ללשכת ראש העיר ונדפוק לו על השולחן", האצתי בציבור שנהפך לפתע לדומם להפליא.

מסכנים הירושלמים, התלאות המרובות שהם עוברים, עוד מתקופת המצור, עבור בהפגנות החרדים, הכפייה הדתית ובעיקר שתי האינתיפאדות, הרכבת המובטחת והרכבת המהירה לתל אביב שלא תיסע כנראה לעולם, הפכו אותם מצאן קדושים לעגלים צייתניים. איפה קומץ אוהדי בית"ר כשצריך אותם? האם נותרה עדיין ירושלים אותה העיר שהצמיחה מתוכה פעם את כל תנועות השמאל המהפכניות ביותר ומתהדרת עד היום בחברי האצ"ל והלח"י עזי הנפש שגדלו בה והיא נתנה להם מסתור?

לאחר תחינות כלפי הנהג הצלחתי לרדת מהאוטובוס לא בתחנה - ישר לזרועות פקח, שאיים לכתוב לי דו"ח, אלא שנמלטתי לסמטה.

רצה מזלי הרע, ומצאתי את עצמי בשכונה של צדיקי מונקעטש (בעברית מונקאץ'), משם ברחתי על דעת עצמי משום שלבשתי מכנסיים הדוקים. אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי יושבת בקפה החביב עלי ברחוב ש"ץ, ורוח נעימה ויבשה ציננה את כעסי. את הדרך בחזרה לתחנה המרכזית (עניין של לא יותר משני קילומטרים) כבר עשיתי ברגל, חולפת על פני חלונות הראווה המכוערים להפליא ומקושטים ב"מהדרין" באותיות ענק שברחוב יפו, נשים בחצאיות ג'ינס ארוכות וגברים בכל מיני סוגים של כיסוי ראש, ועל פני קרון רכבת קלה שהיה באותו זמן תקוע על הפסים. ולבי התמלא צער על העיר, שאם תמשיך להתנהל כך, יישאר יופיה לעולמים בלתי ידוע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו