בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלוף בן | סוד כמוס לפרה ולסוס

תגובות

"בוא מהר, זה נראה מעניין", קרא לי אלון ויוט, החונך שלי במחלקה לחקירת תאונות דרכים בצריפין, שהחזיק בידו שני ניירות קופי. נכנסנו לחדר האחורי במשרד, ואלון הניח את הניירות השחורים על שולחן האור והרים את המתג. האותיות השקועות, שהודפסו במכונת כתיבה, קפצו לעינינו: מסמך אחד נקרא "סיכום פגישה עם ראש המוסד", והשני "סיכום פגישה עם ראש השב"כ".

התרגשנו. יש משהו משכר בחשיפה לסודות מדינה. זה היה בקיץ 1984, שמעון פרס בדיוק נכנס לתפקידו כראש ממשלת האחדות הלאומית, והנה סיכומי הפגישות שלו עם ראשי השירותים החשאיים, שאפילו את שמותיהם לא ידענו אז. במסמך של המוסד היו בעיקר כינויי קוד של מבצעים עלומים, והנחיה להמשיך במרדף אחרי פושעים נאציים. המסמך של השב"כ היה מרתק יותר: פרס הורה לעקוב אחרי פוליטיקאים מ"הרשימה המתקדמת לשלום", שניהלו מגעים עם הנהגת אש"ף בתוניס.

איך הגיע חומר רגיש כזה לידי שני רבי-טוראים במשטרה הצבאית, שלא עברו שום תחקיר וסיווג ביטחוני? פשוט מאוד: מכונית המזכיר הצבאי של ראש הממשלה עברה תאונה קלה, ונהגו מילא דו"ח בשלושה העתקים, כנדרש בפקודות. באותם ימים שלפני המחשבים, המדפסות והדיסקים הצרובים, הנהג ביקש מהפקידות בלשכה נייר קופי, והן נתנו לו את הדפים ששימשו קודם לתיעוד הפגישות הסודיות של ראש הממשלה.

כחוקרי תאונות דרכים, עסקנו בעיקר בעבודה מינהלית זניחה - מילוי טפסים וחתימה על אישורי תיקון למכוניות פגועות. רק לעתים נדירות ראינו תאונה של ממש. על השעמום פיצינו באיסוף סודות צבאיים. התחרינו בינינו, מי נכנס יותר לבסיסים חשאיים של המודיעין וחיל האוויר. פעם יצאתי לחקור תאונה בבסיס כזה. לא ראיתי שם כלום חוץ מנוף יפה ומשרדים סתמיים, אבל מה זה משנה? כשחזרתי יכולתי לספר לחבר'ה.

נזכרתי בחוויות האלה השבוע, כשקראתי על "התדהמה" שחש השופט זאב המר לנוכח "מחדלי אבטחת המידע" בלשכת אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה, שאיפשרו לחיילת חסרת הסיווג ענת קם להעתיק מאות מסמכים צבאיים למחשב הפרטי שלה. השופט שכח כנראה שמדובר בצה"ל, ולא באיזה צבא אירופי או אמריקאי עם משמעת ונהלים ומדים מגוהצים. איש לא לוקח כאן ברצינות כותרות בומבסטיות של סיווג ביטחוני. מניחים שיהיה בסדר, וכך כנראה חשבה גם ענת קם, שכמו כל "מקור ביטחוני" שמוסר מידע לעיתונאים, סמכה על הצנזורה שתמנע נזק של ממש.

כדאי להיכנס לפרופורציה: שיטת הסמוך לא הומצאה בלשכת האלוף נווה. במדינה שבה כולם משרתים בצבא, כולם גם חשופים למידע ולמסמכים רגישים, שאי אפשר למחוק או להשכיח. בכל מטוס של מטיילים ישראלים בחו"ל יש הרבה יותר סודות מדינה מאשר בדיסקים האבודים של ענת קם. אפילו עובדי הכור האטומי נוסעים לטייל בעולם, ואינם כלואים בעיר סגורה עם גדרות תיל מחשש שיפטפטו או שייחטפו.

מערכת הביטחון הישראלית צמחה מהמחתרת, ובמשך שנים טיפחה סודיות מוגזמת. בכיריה התעטרו בכינויי אל"ף בי"ת וגימ"ל, יחידותיה נקראו בשמות קוד, ובסיסיה כונו "אי-שם בארץ". זה לא מנע מחדלים וכישלונות, אבל עודד סקרנים לנבור במגירות ובתיקיות המחשב ולחפש שם סודות. למעט מקרים חריגים - כמו קצין המודיעין מהחרמון שנפל בשבי הסורי ב-1973 וגילה לחוקריו את פרטי הפרטים של מערך האיסוף - קשה להראות פגיעה ממשית שנגרמה לביטחון המדינה בגלל דליפת סודות, מעבר לפגיעה ביוקרת המערכת. אפילו מבקריה של קם מתקשים להצביע על הנזק הביטחוני שגרמה, ומכנים אותה "גנבת".

וגם הסודות הכי כמוסים נראים מגוחכים בדיעבד: ראשי השירותים החשאיים חשופים היום לעין כל, ואותו שמעון פרס שהורה לשב"כ לעקוב אחרי אורי אבנרי ומתי פלד ב-1984, קיבל כעבור עשור את פרס נובל לשלום בזכות מגעיו עם אותם מנהיגי אש"ף בתוניס.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו