ניבה לניר | ארץ מולדת

להורי, ז'ניה ושיטה (משה) לרנר ז"ל, אנשי קיבוץ עין החורש

ניבה לניר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניבה לניר

שלום לכם אמא ואבא, הורי היקרים. אני כותבת לעת ערב, בין יום השואה ליום העצמאות. רוח קל עבר בברושים שלפתח ביתכם, ירד ובא אל חורשת האקליפטוס ופיזר על חלקת האבן שלכם אשכולות פריחה לבנים זהובים. חופת בשמים פרושה עליכם ועל עמק חפר בימים אלה, בין כאב וגעגוע אל בית שעזבתם ואוכל באש לאמירת הלל על הבית שבניתם.

בשרון, שאת אדמתו עבדתם עד כלות, עלה ריח עדנים: פריחת ההדרים והיערה, היסמין והאיזדרכת. תמיד אמרתם שהמעבר משכול לשמחה קשה עליכם, בלתי אפשרי כמעט. אבל בלילה, על הדשא שבין חדר האוכל למגדל המים, שרתם בכוונה מלאה את "שאו ציונה נס ודגל", "פה בארץ חמדת אבות" ו"נבנה ארצנו ארץ מולדת". עכשיו שקט אצלכם. ומנוחתכם - אני יודעת - נכונה.

מדור הזירה

עשיתם את כל אשר יכולתם ואף יותר. וטוב שאינכם יודעים מה כאן. ולא אראה בשברון לבבכם. לא מזמן ציינו כאן, בהיחבא כמעט ובצניעות, 100 שנה להיווסדן של דגניה והתנועה הקיבוצית. ככה זה כשמדובר בתנועה אשר כוחה הפוליטי תש, והיא נותרה חסרת יחסי ציבור ובלא השפעה על הרכב מרכז המפלגה והקואליציה. אם היו בירושלים מנהיגים ראויים, התעלמותם מיובל דגניה היתה עלבון. אבל למה אפשר לצפות מאלה שישנם; שיראו שאר רוח שאין בהם? ואולי בכלל היובלצ'יק ההוא של התנועה ההיא תפס אותם בדיוק כשהיו בחזרות ל"שרים עצמאות עם הנשיא"?

בעבר חשבתי, שההיסטוריה תעשה אתכם צדק, אמא ואבא שלי. זאת היתה כנראה מחשבת שווא. מהפוליטיקאים נואשתי גם בעניין זה. וחוקרי ההיסטוריה יתקשו להתפנות לכך קודם שימצאו הסבר תבוני למצעד האיוולת הישראלי המתהווה בימים אלה וקודם שיבארו כיצד תפחה השחיתות השלטונית הציבורית לממדי ענק. איזה מזל שאינכם כאן לראות, ולא תהיו בהגיע התוצאות. כמה טוב שאינכם יודעים כמה רחקנו מחלומכם על ארץ חמדת אבות, וגם מן המקום שכבר היינו בו.

אני מצטערת עד כאב. העוול כבר לא יתוקן. ועתה, לעת ערב, בין יום השואה ליום העצמאות, אומר את מה שגם אנחנו, בניכם ובנותיכם, חיסרנו מכם. כי כמוכם שתקנו במקומות הלא נכונים, ובצעירותנו התקשינו לראות את הדרך הרבה שעשיתם: הייתם האנשים שנשאו את עמם עלי שכם לארץ ישראל, האנשים שהלבישוה שלמת בטון ומלט ופרשו לה מרבדי גנים. נתתם לה את כל אשר היה לכם לתת: את יומכם ולילכם. את לבכם ואמונתכם. את שמחתכם וצערכם. את חייכם.

עכשיו מאוחר. אך הדבר צריך להיאמר. רק בהסתלקותכם הבנו כמה קשה היה לכם. עד כמה סכסוכי לב ונפש היו מנת חלקכם. מה מעט ביקשתם לעצמכם, ובלבד שתזכו לראות ארץ מולדת קמה לתחייה. מחנות האוהלים שנטתה התנועה הציונית-הסוציאליסטית ההיא הנשכחת היו נקודות משען ל"תוכנית החלוקה", החומה והמגדל לגבולות מדינת ישראל וקו ההגנה שלה במלחמת העצמאות. מי יידע לשער את תוצאותיה ואת קווי שביתת הנשק בלי דגניה וגשר ובית אלפא, כפר גלעדי, דן ודפנה, חניתה ואילון ומשמר העמק, נגבה, יד מרדכי, ניצנים ורמת רחל.

לצד מיטתך בקופסת עור קטנה היו סיכה ואות. שמרי עליהם מכל משמר, אמרת על סמל הבוגרים של השומר הצעיר ועל אות ההגנה. באתם לעשות את המעשה שנשבעתם עליו והתעקשתם לעשותו. לא שנאתם ולא רדפתם ולא חמדתם. חייתם מן המועט של מעשה ידיכם. ומילדיכם לא חיסרתם דבר. ושגיתם ומעדתם והתפכחתם: הסוציאליזם, אמרתם בחיוך, נועד לאנשים קדושים, וכשנהיה כאלה - כבר לא יהיה בו צורך. וחרדתם מן המלחמה הבאה ומן הכיבוש והציונות המתהפכת. אך מעולם לא נטשתם את דרככם ולא סרתם ממנה.

באתם בחוסר כל, ועזבתם עם דירת 36 מ"ר, מקרר קטן, מזגן, מדפים עמוסי ספרים, גינה בפתח הבית ואקליפטוס ששורשיו התעמרו בשיחי הוורדים. אתם, אמא ואבא שלי, "המיליונרים של בריכות השחייה".

אל תדאגו לי. אני בסדר. מה שהשגתי - מכם בא. הנה אני כותבת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ