בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אורי בר-יוסף | יותר גרוע מגולדה ודיין

2תגובות

הנה סיפור ישן ולקח אקטואלי בצדו: באפריל 1973, כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הגיעו לישראל בתוך כמה ימים התרעות מכמה מקורות אמינים של המוסד, שמסרו כי בכוונת מצרים לפתוח במלחמה, במתואם עם סוריה, ב-19 במאי. ראש הממשלה גולדה מאיר כינסה במהירות את "המטבח הביטחוני" שלה ובדיון שהתקיים ב-18 באפריל העריכו שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר וראש המוסד צבי זמיר, כי פני מצרים למלחמה. אף כי ראש אמ"ן, אלי זעירא, סבר אחרת, צמרת מקבלי ההחלטות של ישראל קיבלה את הערכת הרוב.

תוך כדי הדיון העיר ישראל גלילי, יועצה ואיש סודה של גולדה מאיר, כי ניתן להימנע מהמלחמה. זאת, אם ישראל תקבל את ההצעה המצרית, שהועברה כחודש וחצי קודם לכן לידי הנרי קיסינג'ר, ושנקודת המוצא שלה היתה, כפי שהגדיר זאת גלילי עצמו, שהמצרים "מוכנים לשלום ולמערכת הסכמים וערבויות בינלאומיות וכיוצא בזה - כל זה בתנאי שאנו נסוגים באופן מלא לקו הקודם".

במלים אחרות, לפני ישראל עמדו שתי אופציות: להתקדם בתהליך מדיני שהבטיח לה, כבר מלכתחילה, הסכם שלום עם מצרים בתמורה לפינוי כל סיני, או להיכנס למלחמה שאותה ייזום הצד הערבי במטרה להניע אותה להיכנס לתהליך מדיני כזה.

הדיון שהתפתח בין גולדה, דיין וגלילי לא עסק בשאלה איזו מבין שתי האופציות עדיפה, אלא בשאלה שבפרספקטיבה היסטורית התבררה ככמעט מגוחכת: כיצד למנוע מצב שבו, לאחר שתפרוץ מלחמה, יואשמו גולדה וחבריה כי בבחירה בין מלחמה לשלום בחרו במלחמה. זאת, מכיוון שאף אחד בצמרת הישראלית אז לא היה מוכן לשלם את המחיר שדרש סאדאת בתמורה לשלום - החזרת כל סיני - שכן לכל היה ברור כי במלחמה הבאה, כדברי הרמטכ"ל, "נכניס להם מכה כזאת, שיצטרכו חמש שנים כדי להרים עוד פעם את הראש".

מה שהרמטכ"ל וכל שאר המשתתפים בישיבה לא הביאו בחשבון הוא שהמלחמה, כפי שכתב קלאוזביץ, היא "ממלכת האי-ודאות". בשלהי אותו קיץ עברה ישראל את הקשה, הכואבת והיקרה שבמלחמות מאז 1948 וזאת, בשל ההפתעה.

בעת האחרונה אנו שומעים מכיוונים שונים על האפשרות שישראל תיקלע למלחמה בקיץ הקרוב. זו עתידה להיות מלחמה סטטית, אבל היא תגבה מאתנו מחיר כבד, שכן העורף הישראלי יהיה מטרה לאלפי הטילים שבידי סוריה והחיזבאללה. גם אם ישראל תגבה מחיר כבד מאויבינו, אין ספק שהיא תשלם בהרבה דם.

בדומה לגולדה ולדיין באפריל 1973, כך גם בנימין נתניהו ואהוד ברק עומדים לפני בחירה בין אפשרות של מלחמה לבין עשיית שלום. ככל הידוע, הם אינם מתכוונים, בשלב זה, להתקדם לשלום וממילא, ממש כמו ב-1973, הם מקדמים אותנו לכיוון מלחמה.

וכאן מסתיימת האנלוגיה, כי קברניטינו היום מתנהגים בחוסר אחריות גדול בהרבה. זאת, משתי סיבות עיקריות: ראשית, ב-1973 עדיפותה הצבאית של ישראל הבטיחה במידה רבה שלא יהיו כל פגיעות בעורף ושצבאות מצרים וסוריה אכן יוכו במהירות ובמחיר זול יחסית. היום, לעומת זאת, ברור שיכולת ההיזק הערבית גדולה הרבה יותר ושמחיר המלחמה, על כן, עלול להיות מאות (אם לא יותר) אזרחים הרוגים. שנית, ב-1973 גולדה וחבריה לא יכלו להעלות על הדעת ויתור על כל סיני ולכן הדרישה המצרית היתה מבחינתם בלתי קבילה מלכתחילה. היום, לעומת זאת, הן ברק והן נתניהו כבר הסכימו עקרונית, בדומה לרבין, פרס ואולמרט, לרדת מהגולן בתמורה להסכם שלום. שניהם גילו מורך לב כאשר נרתעו מלממש צעד זה, בעיקר בשל שיקולים פנימיים.

מאז 1967 כל מלחמות ישראל התבררו כקשות יותר ומוצלחות פחות ממה שהעריכו לפני שפרצו. רובן הסתיימו גם בוועדות חקירה וקיצרו את הקריירה הפוליטית של מנהיגיהן. אין סיבה להניח שהמלחמה הבאה תהיה שונה. האם נתניהו וברק רוצים לסכן את ראשם וראשינו במלחמה שהאלטרנטיבה לה כל כך ברורה ומבטיחה? ייתכן. חבל רק שאנחנו נשלם את המחיר.

הכותב הוא פרופסור במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו