המהלכים האמריקאיים והפלסטיניים האחרונים לקידום הסדר מדיני עם הפלסטינים מעמידים את ישראל לפני שתי חלופות רעות: התנעת משא ומתן בנוסח אובמה, המשחזר מודל שכשל לפתרון קבע ולסיום הסכסוך, וריבונות פלסטינית שמקדמים סלאם פיאד בגדה וממשלת החמאס ברצועת עזה.

בתנאים אלה תיכנס ישראל למו"מ כשיש פער עמוק בין עמדתה לעמדת הממשל ביחס ליעדי התהליך המדיני. ישראל מעדיפה ניהול הסכסוך וקיבוע המציאות הטריטוריאלית, ולא הסדר קבע. ביסוד העמדה יש חשש מפני חוסר יכולת של הפלסטינים להבטיח את האינטרסים הביטחוניים של ישראל או מהמחיר החברתי שתיאלץ לשלם בגלל פינוי מתנחלים.

המעמד הרעוע של מחמוד עבאס והתנגדות החמאס לכל ויתור בסוגיות הליבה - ירושלים, פליטים ופינוי מסיווי של יישובים מעבר לקו הירוק - מוסיפים על דאגת ישראל בדבר יכולת המנהיגות הפלסטינית לוותר בנושאים אלה. העמדה הלא מתפשרת של עבאס בסוגיית הקפאת ההתנחלויות היא ביטוי לקושי לסטות כהוא זה מהקונסנסוס הפלסטיני.

אי-חידוש התהליך המדיני או קריסתו יסייעו לפיאד לקדם את רעיון כינון ריבונות פלסטינית "מלמטה", במהלך מדיני שיקנה לריבונות בשטח הכשר בינלאומי. מהלך כזה אמור לסלול דרך להקמת מדינה פלסטינית ולגייס את המערכת הבינלאומית כדי לחייב את ישראל לסגת לגבולות 1967 ולפנות יישובים מעבר לקו הירוק.

נוסחת המדינה הפלסטינית בגבולות זמניים, שהעלה ראש הממשלה באחרונה, נועדה לחלץ את ישראל מהמצר המדיני שאליו נקלעה. אך במתכונתה הנוכחית אין סיכוי שתזכה לתגובה חיובית מהצד שכנגד. הנוסחה מתבססת על ההיגיון שעליו נשען הסכם אוסלו: צעדים להרחבת הריבונות הפלסטינית, שלב אחר שלב, כדי לתת לצדדים יכולת להסתגל למעלות התהליך ומגבלותיו. בדומה להסכם אוסלו, מדינה פלסטינית בגבולות זמניים במתכונת המוצעת היא הסדר חלקי בלי אופק של הסדר קבע שיביא לסוף הסכסוך.

כדי להפוך את הצעת ישראל למדינה פלסטינית בגבולות זמניים לבת תחרות עם גישת פתרון הקבע של אובמה ועבאס, וכדי למנוע התמוטטות של הסדר עתידי בשל הבדלי הציפיות של הצדדים, כפי שאירע בעקבות אוסלו - ראוי לאמץ שלושה מרכיבים, העשויים לסייע לנוסחה לזכות לקונסנסוס ישראלי, פלסטיני ואמריקאי.

המרכיב הראשון הוא המשך טיפוח רעיון כינון המדינה הפלסטינית על ידי שיתוף פעולה ושיח גלוי עם פיאד - כדי לנטרל את האלמנט החד-צדדי הגלום בו. על שיתוף פעולה כזה להיות כרוך גם בנכונות ישראל לוותר על סממני ריבונות בגדה, כולל נסיגות בכפוף לשיקולי ביטחון.

המרכיב השני הוא זניחת תפישת הדו-צדדיות של הסכסוך וצירוף גורמים בינלאומיים ואזוריים נוספים לתהליך המדיני. זאת, כדי לחזק את יכולת עבאס להגיע לפשרות בנושאי הליבה ולאפשר לישראל לגבות מחיר אסטרטגי (ברוח היוזמה הערבית) תמורת התקדמות בערוץ הפלסטיני.

המרכיב השלישי כרוך בנכונות ישראל לספק ערובות להמשך השיחות על הסדר הקבע, לאחר כינון מדינה פלסטינית בגבולות זמניים. כך ייווצר האופק שעבאס והמערכת הפלסטינית זקוקים לו כדי להישאר בתהליך.

עיבוי ההצעה הישראלית במרכיבים אלה יהפוך את הרעיון מנוסחה שנוסתה בעבר להצעה רלוונטית ועדכנית, שעבאס, חרף הסתייגויותיו ממנה יוכל לחיות עמה. קל וחומר החמאס, המעדיף הסדר הנוטה לקביעות במציאות המוגדרת כארעית.

פרופ' משעל מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב; מצא הוא תלמיד מחקר במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ