שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יוסי שריד | דרוויש כמשט

מעולם לא היו יחסי יהודים וערבים בישראל כה גרועים. השבוע שוב חוויתי את הנתק: בכפר יאסיף שליד עכו נחנך בית תרבות על שמו של מחמוד דרוויש. מאות רבות נאספו ובאו, כולם ערבים. את היהודים ניתן היה למנות על אצבעות מיותמות של כף יד. אני זיהיתי שלושה, אך גם ליהודים אין קרניים.

או שהוזמנו ולא באו, או שמלכתחילה לא טרחו להזמין; שתי האפשרויות מבשרות רעה. אני עדיין זוכר מעמדים כאלה בעבר, שהיו טבועים בחותם של שותפות ותקווה. לא אתאר אותם עכשיו לבל אדמע בגעגועים ובחרדה. מי שופכים רבים זרמו בביבי הארץ מאז ועד שגם הכנסת ניעורה לדבר שיר - "רוחי לגזה, יא חאינה".

ראש ממשלת פלסטין, סלאם פיאד, נכח גם הוא, והשרה רוח טובה של אופטימיות מתונה, של מתינות אופטימית. שום עיתון בארץ לא דיווח ולו במלה על הדברים היפים ששמעו אוזנינו בכפר יאסיף; לא מעניין.

משנתבקשתי לומר משהו על האיש שלשמו נתכנסנו, סיפרתי: איך ניסיתי לשלב בתוכנית הלימודים שלושה שירים של דרוויש ואיך הארץ רעשה, גם שמים. סיפרתי לקרואים מתי נבט בי הרעיון: פעם שוחחתי עם דרוויש על חוויותיו כתלמיד בישראל. "אני שמח שלמדתי את שירי ביאליק", אמר, "הוא משורר גדול, ובאמצעות שירתו הכרתי את הצללים שרודפים אחריכם ואת התקוות שהולכות לפניכם".

אז אמרתי לעצמי: אם תלמיד ערבי מצא עניין במשורר הלאומי שלנו, מדוע לא יתעניין תלמיד יהודי במשורר הלאומי שלהם. אדרבה, יקרא ויתוודע לחלום שכניו ולשברו; ואיך מאחים יחדיו את השברים.

הקולניים שבמוחים היו הנבערים, כהרגלם, שמעודם לא קראו שיר משיריו. על שיר אחד הם כנראה כן שמעו, אותו שיר מגונה שקרא לנו להסתלק מכאן על צרורותינו וזיכרונותינו, שמותינו ומתינו.

בשיחה אחרת שאלתי את דרוויש, שמפוכח היה, מה ראה לשטות זו. הוא הסב תשומת לבי לעובדה מעניינת: כארבעים ספרים פירסם, ואת השיר הזה - "אתם העוברים בים המלים" - לא אסף בשום ספר. "כתבתי אותו ברגע של זעם", הסביר, וכבר מזמן ניחם.

אנחנו, בזעמנו הקדוש, גם על חרטה לא נמחל; כאילו ביאליק לא כתב מימיו בעיים רוחו, ואורי צבי גרינברג לא שפך חמתו על הגויים, וגם על יהודים משומדים בעיניו, שאותם שנא וקילל ואת מותם ביקש.

סערת שלושת השירים הפחידה: שוב הופענו כנטיעות פורחות, ובלי שורשים; שוב הצטיירנו כעלים נידפים בהיסטריה, ובלי היסטוריה. ריחמתי אז על כל מי שמרגישים בבית רק כשהוא בגטו, מוקף בחומות ובגדרות; רק בית מוגף ומכותר הוא מבצר. אני מוסיף לרחם עליהם, וקצת לבוז. הם לא נגאלו עדיין.

בימים האחרונים אני מחפש תשובה לשאלה: מה מאיים עלינו יותר, מה מפורר את "סלע קיומנו" - שיר או משט.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ