יהודה בן מאיר | גזירות אנטיוכוס החדשות

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

מי ששמע את זעקות השבר של החרדים בעת שליוו את ההורים מעמנואל לכלא, ומי שעקב אחרי ההתבטאויות והפרסומים המעט היסטריים בעיתונות החרדית, היה עלול לחשוב שבג"ץ הטיל עליהם את גזירות אנטיוכוס, או כלשון אחד ההורים - גזירת השמד - ולא היא.

ההורים בעמנואל לא נדרשו חלילה לחלל שבת או לבטל את ברית המילה. בג"ץ גם לא מנע מהם לתת לילדיהם חינוך דתי ותורני כאוות נפשם. אדרבה, הם יוכלו להמשיך לשלוח את ילדיהם לחינוך העצמאי, שבו ילמדו, במימון המדינה, מפי מורים שהם בחרו ועל פי תוכנית לימודים שהם קבעו. הדרישה מההורים היתה אחת ויחידה, והיא שיחד עם בנותיהם יוכלו ללמוד גם כל הבנות הספרדיות (ולא יחידי סגולה), אשר הוריהן מעוניינים שגם הן יקבלו את אותו חינוך דתי-תורני.

מדור הזירה

תשובתם היא שהסמכות התורנית שלהם, היינו האדמו"ר מסלונים, אסר עליהם זאת, והם חייבים לשמוע בקולו. וכאן טמון הכשל היסודי ביחסים בין הציבור החרדי למדינת ישראל. ההצגה כאילו יש כאן התנגשות בין סמכות בג"ץ לסמכות הרבנים, או בין שלטון החוק לשלטון התורה, היא מעוותת ולא נכונה. אין במדינת ישראל התנגשות כזאת, לא היתה ולא יכולה להיות. השאלה האמיתית העומדת לדיון היא מה האיזון הנכון בין הצורך לכבד את ערכי היסוד והנורמות של הרוב, לבין הצורך להתחשב באורח חיים ייחודי של קבוצת מיעוט.

שאלה זו אינה ייחודית למדינת ישראל. כל מדינה דמוקרטית וכל חברה פלורליסטית מתחבטת בה. התשובה לשאלת האיזון הראוי היא לא פשוטה, והיא משתנה ממדינה למדינה וממקרה למקרה. עם זאת, העיקרון שהתגבש בעולם ושאותו חייבת כל חברה חפצת חיים לאמץ הוא די ברור: הרוב צריך ללכת לקראת קבוצת מיעוט בדברים שהם בליבה של אורח החיים שלה, שהם בגדר יסודות האמונה, שהם חלק ממורשת הדורות, ואילו המיעוט חייב להבין שהוא אינו יכול לממש כל פרט באג'נדה שלו מול ערכים ונורמות של החברה הכללית.

היהדות אינה הפקר - היא לא הומצאה בדור שלנו. כל אחד בביתו יכול לקבל על עצמו כל חומרה וכל גחמה וכל "חידוש" של רב זה או אחר, אבל הוא אינו רשאי לממש זאת ברשות הרבים של המדינה. חינוך דתי הוא אכן בנפשו של הציבור החרדי והוא זכאי לו, אבל אפליה בין ילדים, כמו גם אי-לימוד מקצועות הליבה, אינם במהותה של היהדות - ואולי אף מנוגדים לה - וודאי שאינם תנאי לחינוך הדתי.

הפרדה בין גברים לנשים באוטובוס ציבורי לעולם לא היתה חלק מאורח חיים יהודי. הרי בכל העולם חרדים וגדולי הרבנים נוסעים ברכבות ובאוטובוסים מעורבים, ומדוע ישראל שונה - הרי לא מדובר במצווה התלויה בארץ. אותי כאדם, כישראלי וכיהודי מאמין - ודומני שאת רוב אזרחי ישראל - מקומם הדבר שקיימים בישראל קווי אוטובוס ציבוריים שבהם נשים יכולות לשבת רק בחלק האחורי, שלא לדבר על הפגיעה הקשה בדימויה של ישראל בעולם.

הציבור החרדי חושב שרק לו יש ערכים, ורואה את עצמו כקהילה אקסטריטוריאלית שאינה מחויבת לערכי היסוד של המדינה. אף מדינה נורמלית לא יכולה להסכים לכך, ואסור שמדינת ישראל תיתן לזה יד.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ