אורן יפתחאל | מופע האימים בכפר אל-ערקיב

אורן יפתחאל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורן יפתחאל

אפילו ותיקי המאבקים למען זכויות אדם אינם זוכרים מופע אימים כפי שהתרחש בנגב ביום שלישי שעבר. 1,500 מג"בניקים, יסמ"ניקים ושוטרים מזוינים זרמו מכל עבר לכפר הקטן של שבט אל-טורי בערקיב כדי לעוקרו מהשורש, מלווים בהליקופטרים ובולדוזרים.

מבצע ראווה אלים של המדינה, למען "יראו וייראו". מהכפר נותרו רק ערימות גרוטאות מעוקמות; נותרו תרנגולות, אווזים וכבשים תועים; נותרו הפחד וההלם באוויר. שבוע לאחר ט' באב נראה הכפר כמו החורבן עצמו.

מדור הזירה

כדאי להזכיר - תושבי שבט אל-טורי, כמו תושבי רוב הכפרים הבדוויים, הם בעלי הקרקע המסורתיים ששכנו במקום, עיבדו את גבעותיו ורעו בהן דורות לפני הקמת המדינה. בתחילת שנות ה-50 הם פונו בכפייה "באופן זמני" וקרקעותיהם נותרו ריקות כ 50 שנה. לפני כעשור שבו ובנו אנשי השבט את הכפר על אדמתם ההיסטורית, אשר גורלה עדיין תלוי ועומד בבתי המשפט. מאז הם עוברים מסכת ייסורים שכללה השמדה שנתית של יבוליהם בריסוס וחריש, הריסות בתים נקודתיות, וכעת - הרס הכפר כולו. שבטים אחרים שגרו באל-ערקיב ופונו בכפייה, כמו שבט אל-עוקבי השכן, ניסו גם הם לשוב לאזור, אך גורשו ממנו שוב. לאחרונה מייערת הקק"ל את האזור.

אם כך לפי מהלך ההיסטוריה, גם אם לא לפי החוק היבש, המדינה היא הפולשת לאדמות הבדווים, ולא להיפך. אך נניח לרגע להיסטוריה ולוויכוחים המשפטיים, ונשאל ¬ האין דרך אחרת? התשובה מצויה ממש מול עינינו - יש גם יש! ממש בשבועיים האחרונים התרחשו שני אירועים שהדגימו עד כמה פושע ומיותר היה מהלך ההרס הברוטלי, ועד כמה קיימים בהישג יד פתרונות.

האירוע הראשון היה אישורה של התוכנית המטרופולינית לבאר שבע. תוכנית זו הכירה בארבעה כפרים - עתיר, אל-ג'רא, רחמה וסעווה ¬ שעד לפני שבוע היו בדיוק במעמד של ערקיב. אלה היו כפרים "לא חוקיים" המיועדים לפינוי, שסבלו מגלים של הריסות. כפרים אלה הצטרפו לעוד תריסר כפרים שהוכרו או "הוקמו" בשנים האחרונות - אחד מהם הוא כפר התראבין, בשכנות לכפר שנהרס. ללא סכנת ההרס והעקירה יכולים תושבי כפרים אלה להתחיל ולבנות את עתידם כאזרחים מן השורה.

האירוע השני היה אישורו של חוק חוות הבודדים, המלבין כ-60 חוות משפחתיות יהודיות ואחת ערבית שהוקמו ללא אישור תכנוני בנגב. אמנם, מטרת החוק היא ייהוד הנגב, ונכון הוא שיוזמי החוק ניסו לחשק אותו בפני הבדווים, אך העובדה שחוות אלה זכו באישור שנים אחרי הקמתן מעלה את האפשרות שגם יישובים בדוויים קטנים, השוכנים על אדמתם דורות רבים, יוכלו לזכות בהכרה בדיעבד - בדיוק כמו חוות הבודדים.

מה שנחוץ אם כך בנגב הוא יישום רעיון פשוט אך כמעט מהפכני בישראל של ימינו - שוויון אזרחי. כזכור, זהו ערך שאת מימושו דרשו היהודים במשך דורות. עתיד הנגב מותנה בשוויון שכזה, כי המשך הסכסוך ידרדר את מצבם של הערבים והיהודים גם יחד. אין שום סיבה שלא להכיר בכפרים הבדוויים על בסיס שוויון עם האוכלוסייה היהודית, שאחריה יבוא גם שוויון באכיפת החוק. כפי שראינו, המנגנונים והתקדימים לדרך אחרת כבר קיימים. המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים ומועצת אבו באסמה כבר שוקדות על מגוון תוכניות לכפרים הבדוויים. צריך ליישם תוכניות אלה במהירות, ובמקביל ראוי ודחוף שתוכניות העקירה ייהפכו לתוכנית להכרה.

אם זה לא יקרה, האפליה האתנית המסוכנת תמשיך לעצב את החיים בנגב. את סכנותיה היטיב לתאר השופט העליון חשין: "אפליה... היא הרע-מכל-רע. אפליה מכרסמת עד כלות ביחסים בין בני אנוש... באפליה מתמשכת יאבד עם ותשבות ממלכה... כל ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ