מה הביא דווקא כעת להסתערות של "המכון לאסטרטגיה ציונית" ושל תנועת "אם תרצו", בגיבוי שר החינוך וועדת החינוך של הכנסת, על האוניברסיטאות כדי לבער את המרצים והקורסים שלדעתם אינם מצייתים לעקרונות הציונות? דומה שההסבר פשוט: הציונות מצויה כעת במשבר העמוק ביותר שידעה מעודה, ומדינת הלאום שהקימה ב-1948 ניצבת על עברי פי פחת. חוסר המוצא שבו היא נתונה נגזר מכך שבתנאים הגיאו-פוליטיים הנוכחיים, הפתרון של הפרדה דמוגרפית נראה יותר ויותר בלתי אפשרי.

ככל שהפתרון של שתי מדינות נראה יותר כאשליה חסרת סיכוי או לחלופין, כאיום נורא, כך ניצבת הציונות ביתר עוצמה מול מבוי סתום. כשם שהתומכים בפתרון של שתי מדינות אינם רואים סיכוי למימושו, למתנגדים לפתרון זה אין תוכנית שתכיל יחדיו דמוקרטיה וכיבוש.

כדי לקיים את הכרעותיה ולשמור על כיבושיה כמדינה יהודית, חייבת ישראל להמשיך לדכא את הפלסטינים. כדי שתוכל לדכא אותם היא נאלצת, אולי שלא ברצונה, לוותר על מחויבותה לדמוקרטיה. לכן התוצאה היא שיותר ויותר חודרת ההכרה, הקשה לעיכול, שדיכוי הפלסטינים הפך למרכיב מהותי לעצם קיומה של המדינה הציונית.

לנוכח החרפת המשבר הזה, התגובה הציונית לא איחרה לבוא. המשט, שהביא להקלות מסוימות במצור על עזה, חשף את פעולות הדיכוי ככאלה שאפשר לוותר עליהן, ובעיקר הבהיר את האפקטיביות של הביקורת הכלל-עולמית החריפה על ישראל. התגובה הקבועה לבושת הכישלון, להצלחת ה"אויב" ולהכרה בבידודה של ישראל - ההסתגרות פנימה וההתקשחות של הביטחון באשליית צדקתנו המוחלטת - הביאה עמה את הצורך למצוא אויב מבית, כזה שבאמצעות רדיפתו קל להיטהר מן הבושה, מן הביקורת ומן האשמה.

המשבר הקיצוני שבו נתונה הציונות מביא לכך, שכדי שאפשר יהיה להמשיך ולדכא את העם הפלסטיני בלי שהדבר יעורר תגובות נגד בארץ ובעולם, צריך להשתיק את הקולות הביקורתיים, שאינם מקבלים את האלימות שבאמצעותה מתמודדת הציונות עם חוסר המוצא שבו היא נתונה.

הפקולטות למדעי הרוח ולמדעי החברה באוניברסיטאות הן היעד הקל ביותר לסימון כאויב מבית. לקריסה המוחלטת במעמדו של הקול האינטלקטואלי בישראל - של סופרים, פובליציסטים, אמנים ואנשי רוח - הצטרף הביטול ארוך השנים של חשיבות ההשכלה הגבוהה בעיני ממשלות ישראל ובעקבותיהן, גם בעיני הציבור.

אגב, נראה שעל המאבק על חשיבות ההשכלה הגבוהה נסתם הגולל דווקא עם פרויקט "החזרת המוחות", המרוכז כולו במדעים המדויקים ובמדעי החיים. למרבה הנוחות, המתקפה על האוניברסיטאות החלה בקריאה לפטר את הקוראים לחרם על האוניברסיטאות, כשלעצמה הסטת תשומת הלב מן ההתרחבות המהירה של החרם הכלכלי, המשמעותי הרבה יותר, במדינות אירופה.

העמדה הלא חד-משמעית והמתאחרת שנקט נשיא אוניברסיטת תל אביב לנוכח תביעות "אם תרצו" ו"המכון לאסטרטגיה ציונית"; העובדה שלא דחה את פניותיהם על הסף, אלא פעל תחילה, למעשה, ברוח דבריו של השר אבישי ברוורמן - שהצטדק בשידור ברשת ב' ואמר שרוב אנשי הסגל באוניברסיטת בן-גוריון הם ציונים למהדרין - היא תגובת הלם לקפיצת המדרגה הדרמטית ברדיפת מבקרי הציונות. אם עד כה התקיים, בדרך זאת או אחרת, מחסום הבושה והעמדת הפנים של דמוקרטיה, המחסום הזה נפרץ כעת באורח בוטה.

אלה הם סממנים מובהקים של פשיזם: השלטת דעה אחידה ודיכוי כל ביקורת על המיתוס המכונן של המדינה. נגד פשיזם גלוי אין בידם של אינטלקטואלים לעשות הרבה, מה גם שהדברים גלויים ובוטים. אבל אינטלקטואלים צריכים להמשיך להשמיע את ביקורתם ברמה ככל שיוכלו, גם אם ברור שיכולת זאת תלך ותצטמצם. בדיוק לשם כך עומדת לנגד עינינו מסורת ארוכה של התנגדות אינטלקטואלים במאה ה-20, שלא איפשרו לכוחות האפלים לשבור את רוחם.

פרופ' חבר מלמד ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ