ענבל בר-און | המעמד הנחות מכולם

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

משרד הבריאות העביר באחרונה כ-150 מיליון שקל לצורך שדרוג תנאי האשפוז במוסדות הפסיכיאטריים. זאת לאחר תחקיר של "הארץ", שחשף את תנאי האשפוז הקשים במוסדות הללו ("כך מתנכלות רשויות המדינה לפגועי הנפש", דן אבן, 20.8). הכסף אולי יסייע במעט לשפר את התשתיות המיושנות ולהקל על הצפיפות במוסדות הפסיכיאטריים, אבל יפתור רק מעט מזעיר מן הבעיה העיקרית, שהיא הפרת זכויות האדם במוסדות הללו, המגובה בחוק.

במדינת ישראל - בהיותה מדינת חוק דמוקרטית - כל אדם נחשב לחף מפשע, עד שמוכח אחרת. אלא אם כן אותו אדם מוגדר כ"חולה נפש". או אז, מכוח סעיף 9 (א) לחוק טיפול בחולי נפש, ניתן לשלול את חירותו על סמך משהו שאולי יעשה (ואולי גם לא) בעתיד, או כלשון החוק - ניתן לאשפזו בכפייה אם הוא "עלול (בלשון עתיד), לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי", וזאת על סמך "ראיות לכאורה" בלבד. זאת כאשר חשודים ברצח או באונס לא יאבדו את חירותם אלא אם כן הוכח מעבר לכל ספק סביר, כי ביצעו עבירה, בזמן עבר.

מדור הזירה

גם העילות העמומות לשלילת חירותם של מי שהוגדרו כ"חולי נפש" בעייתית: "מחלה", "מסוכנות" וקשר סיבתי ביניהן. "מסוכנות" היא קריטריון עמום, המנוגד לעיקרון החוקיות, אשר מכוחו תישלל חירותו של אדם אך ורק על סמך פרמטרים מדויקים ומוגדרים, וזאת כדי למנוע שלילת חירות שרירותית. הפסיקה הראתה בעקביות, כי עילת ה"מסוכנות" מתפרשת לפעמים באופן אבסורדי, סתמי ועמום. קריטריון "מחלת הנפש" בעייתי אף יותר, לא רק בשל עמימותו, אלא בשל חשיבות האוטונומיה האישית של הפרט במדינה דמוקרטית. בדיקה וטיפול פסיכיאטריים מתייחסים למכלול שהוא אדם: אמונותיו, רגשותיו, מחשבותיו, יחסיו עם הסובבים אותו, דעותיו, אורחות חייו, הרגליו המיניים, וכו'. פלישה לתחום זה בכפייה וניסיון לשנות בכוח את האישיות באמצעות סנקציה של אשפוז כפוי מאפיינים משטרים חשוכים.

גם הפרקטיקה של האשפוז הכפוי כרוכה בפגיעה בוטה בכבוד האדם: בית המשפט העליון פסק (בג"ץ קטלן), כי "חומות הכלא אינן מפרידות בין האסיר לבין כבודו", וכי אין לפלוש לגופו של האסיר בכוח ולבצע בו חוקן בכפייה. אך מה שאסור לעשות לאסירים שהורשעו מותר לעשות לאנשים שעומדת להם חזקת החפות: למאושפזים בכפייה מותר להזריק בכפייה תרופות בניגוד לרצונם, לרוב תוך כדי חילול צנעת הפרט שלהם וכבודם (בין אם על ידי הפשלת מכנסיהם, או קשירתם בכוח למיטות קשירה כדי להתגבר על התנגדותם). מפליא כיצד חברה אשר רואה בעבירת האינוס את אחת העבירות הקשות בספר החוקים, וזאת בשל הטראומה שנגרמת על ידי פלישה בכוח לגוף, סבורה שבהקשר אחר פלישה בכוח לגוף יכולה "לרפא" את הנפש.

אמנם, מטרתו המוצהרת של אשפוז כפוי היא "לרפא" ולא "להעניש", אבל בפועל מי שמבוצע בהם האקט הזה חווים אותו כעונש קשה ומשפיל: גם הפסיקה קבעה, כי מבחן התוצאה קובע, ולא מבחן הכוונה.

מעמדם של אנשים המוגדרים "חולי נפש" בחברה שלנו דומה למעמדן של נשים טרם המהפיכה הפמיניסטית, כאשר הן נחשבו כ"קניין" של בעליהן, או למעמדם של השחורים בתקופת העבדות, שגופם היה שייך ל"אדוניהם". נשים, שחורים, יהודים וקבוצות נוספות היו כפופים בתקופות קדומות לסטטוס משפטי מפלה ואיבדו את זכותם על גופם. כך גם מי שמוגדרים כיום כ"חולי נפש". זוהי הבעיה העיקרית המצריכה פתרון.

הכותבת היא עיתונאית, משפטנית וסטודנטית לתואר שני במשפט ציבורי באוניברסיטת תל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ