טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבירמה גולן | להסתכל על כל הפיל

תגובות

"פשיזם?" נזף השבוע פרופסור שלמה אבינרי בכותבים המרבים להשתמש במושג הזה, "הצחקתם אותי" ("הארץ", 15.11). אבל הבדיחה ממש לא מצחיקה.

אבינרי הוא אייקון נערץ, שביסס לעצמו מעמד אקדמי וציבורי מרשים. דווקא משום כך מצער להיווכח שהוא מתבצר בעמדה משונה: ביד אחת מנהל מלחמת חורמה ב"פוסט-ציונים", וביד השנייה מרגיע מה שנראה לו היסטריה מיותרת ומזיקה.

בעניין הפוסט-ציונים, אבינרי רודף אחרי רכבת שנסעה. הוויכוח המתלהם שמובילים אנשי "אם תרצו" ודומיהם מעיד דווקא שהציונות חיה ובועטת ולא זקוקה להגנה. עובדה - היא מעוררת דיון יצרי סוער. ממילא מסע ההפחדה שמנהלים דוברי הציונות הלאומנית החדשה במוסדות ההשכלה הגבוהה ובמערכת החינוך עושה את העבודה: כל מי שמעז לחשוב אחרת מושתק בצרחות "סמולן!" ושמו נרשם בדו"חות המוגשים לכנסת ולממשלה.

אבל צפירת ההרגעה של אבינרי מדאיגה. מה שקורה בישראל, הוא מנדב לקוראיו שיעור במדע המדינה, איננו פשיזם: לא עוצרים כאן אנשים באישון ליל, לא סוגרים עיתונים, המשטרה החשאית לא עוקבת אחרי אזרחים, אין הגבלות על נסיעות לחו"ל ולא מוציאים להורג סרבני שירות צבאי. אמנם מתרחשים "דברים לא טובים" - אבל זה הכל. לא צריך להשתמש בביטויים חריפים.

אפשר להניח שאבינרי מבין שכל מי שהתריע באחרונה מפני פשיזם יודע להבחין בין משטר לבין מגמה. קשה להאמין, עם זאת, שאבינרי עצמו לא מכיר בחשיבות ההתרעה הלא פופולרית בימים שבהם מיטשטשות האבחנות, ויש מי שמעוניין שלא ייקרא שמן המפורש. איש לא אמר שבישראל שולט משטר פשיסטי, אבל נטען, ובצדק, שמסתמנת מגמה מדאיגה.

לא מדובר עוד במופעים זניחים של קיצונים הזויים, ואפילו לא ב"ציבורים שיש להם נציגים בכנסת ובממשלה", כדברי אבינרי, אלא בראשי ועדות חשובות בכנסת (פנים, חינוך, חוקה) ובשרים בממשלה, המנסחים שטף של חוקים אנטי-דמוקרטיים. על מה נשענת זחיחות הדעת של אבינרי כשהוא קובע שהחוקים האלה "לא יעברו"? חלקם כבר עברו. בג"ץ יורה לבטלם? והלוא כבר נמצא המעקף לבג"ץ.

הצעת חוק לשלילת אזרחות, שלא מעוררת מחאה ציבורית מפני שהיא מכוונת כלפי ערבים (אפילו אבינרי נפל בפח ההסתה שהכשירה את הקרקע לחוק: עזמי בשארה לא "ברח מן הארץ לאחר שהואשם בריגול וממשיך לקבל את הפנסיה שלו", אלא נחשד בריגול), דו"חות מקארתיסטיים על מרצים באוניברסיטאות בעידוד שר החינוך, סתימת פיות, אלימות גזענית, דה-לגיטימציה לאנשי שמאל והדבקת תווית של "מוציא דיבת הארץ" לפעילים פוליטיים, איום על משכירי דירות לערבים ושר חוץ המכריז שלא יהיה שלום ושבמזרח התיכון שורדים רק החזקים (ולא אמרנו מלה על המתחולל בארץ המתנחלים ובמזרח ירושלים) - כל "הדברים הלא טובים" האלה נושאים אופי פשיסטי מובהק.

אבל כמו במשל על ששת העיוורים, שכל אחד מהם ממשש חלק אחר של פיל וקובע בבטחה שהפיל לא נורא, מסרב אבינרי לראות את הפיל כולו ומרגיע שהוא רק אוזן או זנב. הוא לא לבד. המרגיעים - כולם מאותה אליטה שאיבדה את השפעתה על הפוליטיקה - נשמעים כאילו הם מרגיעים בעיקר את עצמם ואת חששם מפני הוקעה.

עמדתם נשמעת כביטוי לאחריות ציבורית, אך היא מקרינה התנערות מאחריות. לא צריך דוגמאות היסטוריות או השוואות, לא לאיטליה של אז ולא לזו של עכשיו. מוטב לזכור שמשטרים פשיסטיים צמחו בהדרגה, ושאון צעידתם נבלע בצפירות ההרגעה. גם אם חרדת המתריעים נראית מופרזת, לאיש הרוח החי כאן בימים אלה אסור להרגיע ואסור להירגע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות