שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אלוף בן
אלוף בן
אלוף בן
אלוף בן

כשמאיר דגן התמנה לראש המוסד, לפני שמונה שנים, סדאם חוסיין שלט בעיראק, יאסר ערפאת היה כלוא במוקטעה ומחמוד אחמדינג'אד לימד הנדסה באוניברסיטה למדע וטכנולוגיה בטהראן. ישראל נאבקה אז בגל פיגועי התאבדות, המשק איים לקרוס והמורל הלאומי היה בשפל.

אריאל שרון, שהכיר את דגן מהצבא, הציב אותו בראש השירות החשאי כדי שיחזיר לו את הרוח ההתקפית. לשרון מיוחסת האמירה, "מומחיותו של מאיר היא להפריד את ראשיהם של ערבים מגופם". דגן התבלט לאורך תפקידיו בנכונותו ליטול סיכונים וביכולתו לשכנע את הממונים עליו שיבטחו בו. זה מה ששרון רצה, והמשימה העיקרית שהטיל על דגן היתה סיכול פרויקט הגרעין האיראני. דגן העריך שהמשימה בלתי אפשרית: "איראן החליטה להתגרען, ושום דבר לא יעצור אותה", אמר לסנאטור אמריקאי ב-2005, בשיחה שנחשפה במברקי ויקיליקס.

מהמברקים המודלפים עולה שהעימות הישראלי-האיראני לא מתנהל רק על הגרעין. זה עימות אידיאולוגי כולל, וההיסטוריה מלמדת שמאבקים כאלה מסתיימים רק כשאחד הצדדים מוטל מרוסק על הקרשים. כך קרה בין סטלין להיטלר, בין הקפיטליזם האמריקאי לקומוניזם הסובייטי ובין הציונות לנאצריזם. נשיא איראן מכריז בגלוי, ש"המשטר הציוני" עומד לקרוס. מנהיגי ישראל זהירים ממנו בפומבי, אבל בשיחות שלא נועדו להתפרסם הם נשמעו כמו אחמדינג'אד במהופך. במפגש בקיץ 2007, דגן הציג לאמריקאים מדיניות כוללת להפלת המשטר בטהראן. הפעם נשמע אופטימי יותר: "ישראל וארצות הברית יכולות להחליף את המשטר באיראן... נוכל להביא אותם לדחיית הפרויקט הגרעיני. איראן תוכל להיות מדינה נורמלית".

דגן הצטייר כחסיד המובהק של אסטרטגיית החיסכון בכוח והשימוש בתחבולות להתשת האויב. הוא הציע להתסיס את הסטודנטים ואת המיעוטים באיראן ולנצל את המצוקה הכלכלית כדי לאיים על שרידות המשטר וליצור בו בקיעים, ולבצע "פעולות חשאיות" שלא פורטו.

לשיא השפעתו הגיע דגן בתקופתו של אהוד אולמרט כראש הממשלה. דגן העריך נכון את המצב במלחמת לבנון השנייה, ואף שהצעותיו נדחו, אולמרט למד להישען עליו. לפי מקורות זרים, דגן הביא לאולמרט את המידע המרשיע על הכור הגרעיני שנבנה בסוריה, ואיפשר את הריסתו בהפצצה. כמה חודשים אחר כך חוסל בדמשק בכיר החיזבאללה עימאד מורנייה. הפעולות האלה ודומותיהן שיקמו את המורל הלאומי, ויש הטוענים שהן תרמו לעיכוב של כמה שנים בתוכנית הגרעין האיראנית, שהתמודדה עם לחץ בינלאומי גובר ועם קשיים טכניים.

אבל נועזות ככל שהיו, הפעולות החשאיות לא היטו את המאזן האסטרטגי באזור. איראן המשיכה להתחזק, למרות הקשיים. אסטרטגיית החיסכון בכוח העניקה לישראל שקט ביטחוני וצמיחה כלכלית וקירבה אליה את מדינות ערב המתונות, החוששות מאיראן. זה לא הספיק לניצחון בעימות הגדול.

חזרתם לשלטון של בנימין נתניהו ואהוד ברק בישרה את דעיכתו של דגן. לפי מברקי ויקיליקס, נתניהו וברק מאמינים שלא די בפעולות קטנות, והכרעת איראן תחייב להפעיל כוח צבאי. אחרי הכל, גם הכור הסורי הושמד בהפצצה מהאוויר ולא בפעולת חיסול כירורגית או בלחץ דיפלומטי. מסמכי "ישי-ליקס", שמשרד הפנים פירסם בעקבות השריפה בכרמל, מלמדים שישראל נערכה ל"הסלמה ביטחונית" בקיץ החולף. דגן, אם לשפוט לפי אזהרותיו במלחמת לבנון, סבר אחרת עד שנדחק החוצה.

ההתנקשות במחמוד אל-מבחוח בדובאי, שיוחסה למוסד, העיבה על שנתו האחרונה של דגן. מאז ייחסו למוסד את "התולעת" שפגעה במחשבי תוכנית הגרעין האיראנית ואת החיסול המוצלח של בכיר מדעני הגרעין האיראנים ופציעת חברו בשבוע שעבר. בהנחה שידו של דגן בדבר, הרי שהפעולה בלב טהראן הוכיחה, שהתעוזה והיכולת לא הלכו לאיבוד בדובאי. זה היה סיום מכובד לכהונתו הממושכת של דגן, גם אם משימתו העיקרית לא הושלמה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ