גרשום שוקן | קללתו של עזרא

נישואי תערובת בין יהודים לערבים בישראל - אחת הנקודות הרגישות בחיי שני העמים בארץ: הרצוי, המצוי והאפשרי. פרסום מחודש של מאמרו של גרשום שוקן

גרשום שוקן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גרשום שוקן

הנימוק העיקרי שהעלו הרבנים נגד מפגשים בין בני-נוער יהודים וערבים הוא שפגישות אלה עשויות להביא לידי נישואי תערובת. גם אם הסבירות, שלפגישות תהיה תוצאה כזאת, היא נמוכה למדי, הרי אין להכחיש שהרבנים הניחו אצבע על אחת הנקודות הרגישות ביותר בחיים בצוותא של יהודים וערבים במדינת ישראל.

כידוע, עזרא הסופר הוא שאסר על נישואים בין יהודים ששבו מבבל לבין בני עמים אחרים שארץ-ישראל היתה מולדתם. ועזרא הסופר לא רק הכריז על איסור זה, אלא גם כפה על פירודן של משפחות מעורבות רבות שמצא בין כוהנים ובעלי-ייחוס אחרים בירושלים, בהגיעו מפרס.

מדור הזירה

פועלם של עזרא ונחמיה מאופיין גם בוויתורם על כינון ריבונות יהודים בארץ, ואם נתעלם מן האינטרמצו של ימי החשמונאים, הרי מאז ועד לייסודה של מדינת ישראל היו היהודים בארץ-ישראל, וכמובן בגולה, לא עם ריבוני כי-אם עדה דתית שנשלטה על-ידי עמים אחרים*. חיי היהודים הצטמצמו בקיום קפדני של מצוות התורה ושל מערכת הדינים שפותחה על-ידי הרבנים בתקופת המשנה והתלמוד. ואחד האיסורים החשובים ביותר היה האיסור על נישואי תערובת.

איסור זה לא היה בתוקף, כידוע, לפני-כן, כאשר ישבו בני ישראל כעם ריבוני בארצם, אחרי כיבוש הארץ ובימי הבית הראשון, מעידים על כך נישואי תערובת מרובים, כגון בין בועז לרות המואביה, בין אוריה החתי ובת-שבע, ונישואי שלמה המלך ואחאב מלך ישראל לנשותיהם הנוכריות. מאלף במיוחד המקרה של בת-שבע: מעשה דוד המלך נחשב לו לחטא כבר על שהפר את נישואי התערובת בין בת-שבע לבין בעלה הנוכרי.

כל עוד ישבו בני יהודה ובני ישראל כעם ריבוני על אדמתו, הבינו, כנראה, שדו-קיום עם עמים אחרים בתוך הארץ או בארצות השכנות עשוי להביא במקרים מסוימים לנישואי תערובת, ולא הכריזו חרם על קשרים כאלה. כל זה השתנה מאז ימי עזרא הסופר. על העדה היהודית הוטל איסור מוחלט על נישואי תערובת, ומבחינת הרבנים איסור זה בתוקפו גם היום, גם אם בפועל אינו נשמר כלל וכלל ברוב ארצות התפוצה.

כאשר מייסדי הציונות ניגשו לכינון מחודש של היהודים כעם שיהיה גורם פוליטי עצמאי ככל משפחת העמים, לא שמו לב לכך שהאיסור על נישואי תערובת יוכל ליצור בעיות בעם ישראל השב לארצו. אחדים מן המנהיגים והוגי-הדעות הבולטים של התנועה הלאומית היו נשואים בנישואי תערובת. גם בגלי העלייה השונים הגיעו לארץ זוגות מעורבים, והדבר לא נהפך לבעיה חברתית עד להתחזקות החוגים הדתיים, אחרי קום המדינה. הממסד הדתי העובר בשנות המדינה תהליך של הקצנה מתמדת, מנסה להוסיף ולהטיל על עם ישראל הריבוני את האיסורים והחרמות שאיפיינו את היהודים בכל הדורות שבהם התקיימו אך ורק כעדה דתית. אולם ניסיון זה לא יוכל להצליח, וככל שיתמידו בו, הוא ימנע את היווצרותם של יחסים נורמליים בין הקבוצות האתניות השונות בישראל.

הכרה זו עדיין לא חדרה לתודעת הציבור. אך עובדה היא שאין עם ריבוני בעולם האוסר על נישואים עם בני עמים אחרים. אדרבא. כמעט כל עמי אירופה (ושלא לדבר על אמריקה) נוצרו ממיזוגים בין עמים שונים, התהליך התנהל בדרך-כלל כך, שעם אחד כבש חבלי-ארץ מיושבים בבני עם אחר. מלחמות אלה היו עקובות מדם ועלו באלפים וברבבות הרוגים. אך ביום מן הימים פסק הטבח, והתחילו החיים בצוותא שבהם החלש יותר קיבל בדרך-כלל את אורח-החיים ואת הלשון של העם הכובש.

תהליך זה התנהל אמנם בווריאציות מסוימות. לעתים קרובות הושפע גם העם הכובש מן התרבות ומן הסדר החברתי של העם שהוא השתלט עליו, והתוצאה היתה מזיגה בין תרבויות שונות. כאשר הנורמנים כבשו את אנגליה במאה ה-11, אמנם היו הכובשים לאדונים פיאודליים בארץ הכבושה, אך שפתם של הנורמנים לא היתה לשפתה של אנגליה, כי-אם נוצרה שפה חדשה. האנגלית שאנו מכירים היום נוצרה מתוך מיזוג ניב הצרפתי של הנורמנים עם השפה האנגלו-סכסית של הנכבשים.

בערך באותה התקופה, במאה ה-11, התפשטו שבטים גרמניים מזרחה וכבשו חבלי-ארץ גדולים המאוכלסים בעמים סלאוויים. האוכלוסיה הסלאווית שנכבשה "התגרמנה" בדרך כלל תוך כדי דורות אחדים. האוכלוסיה הנכבשת קיבלה את השפה הגרמנית, ותהליך זה תוגבר בנישואי תערובת בין גרמנים וסלאווים, קודם-כל בין בני המעמדות השליטים, אך גם בקרב השכבות הפשוטות, העם הגרמני כפי שהוא מוכר לנו מורכב, איפוא, מיסודות אתניים שונים, וגם היום יש הבדלים בין גרמנים במערב גרמניה ובדרומה לגרמנים בסכסוניה ובחבלים שממזרח לנהר אלבה. אף-על-פי-כן הם עם אחד.

בישראל אנו עדים לתהליך שאינו שונה כל-כך ממה שהתרחש באירופה לפני 900 שנה. אנחנו כבשנו את הארץ שישבה בה אוכלוסיה מקומית ערבית. שהתגבשה במשך למעלה מאלף שנה. אחרי שנסתיימו המלחמות, שתבעו קורבנות רבים משני הצדדים, ואחרי שחלק מן האוכלוסיה הקודמת גלה מן הארץ, נשארנו במדינת ישראל עם מיעוט ערבי ניכר, ההולך וגדל עקב נוהגי ילודה שונים בין שני העמים.

במצב זה היה צריך להתחיל תהליך של מיזוג שני העמים, שבו - תוך כדי הפעלת השפעות הדדיות - העם הנכבש מקבל בהדרגה את התרבות ואת אורח-החיים של העם הדומיננטי. אין זה תהליך חד-סטרי לגמרי ואין הוא יכול להתנהל ללא חיכוכים ומכאובים. אך דוגמאות רבות באירופה ובאמריקה נותנות יסוד לתקוה שהתוצאה הסופית יכולה להיות חיובית.

למעשה, גם בישראל התחיל לפעול תהליך זה של מיזוג שני העמים. מאלף הדבר, שזה קורה חרף האיבה המוצהרת של העולם הערבי כלפי מדינת ישראל, ועל-אף הסירוב להכיר בקיומה. אולם עובדות חזקות יותר מאידיאולוגיות ומהצהרות. יש היום בישראל שכבה לא-מבוטלת של משכילים ערבים. דוברי עברית שסיגלו לעצמם - בלא לוותר על ייחודם - מידות רבות הנהוגות בחברה הישראלית. כדוגמה יכולים לשמש היחסים שהתפתחו בין הממסד השלטוני בישראל לבין העדה הדרוזית, אבל גם בקרב יתר הערבים יש רבים שהיו מתקרבים ברצון לחברה הישראלית (הכוללת עד כה יהודים בלבד) אילו היו מאפשרים להם זאת.

אך כאן באים האיסורים והחרמות מצד הממסד הרבני שהשתלט על ענייני האישות, ודיעות קדומות המושרשות עמוק גם בחברה היהודית הלא-דתית, עוד מן הימים שמלפני האמנציפציה ומלפני הציונות, שבהם לא היו עם ריבוני, כי-אם עדה דתית בלבד. התנגדויות אלה מעכבות ומונעות את התהוותה ההדרגתית של אומה ישראלית מאוחדת, שמבחינה אתנית, חלק ממנה יהיו בעלי מוצא ערבי-פלשתיני. כל אחד מאתנו מכיר ערבים שהיו מצטרפים אלינו ברצון מבחינה חברתית ותרבותית, אילו היו מאפשרים להם זאת. והרי יש גם נישואים מעורבים, על-אף האיסור של הממסד הדתי, ואף שאין בישראל אפשרות לנישואים אזרחיים. ובנישואים אלה נולדים ילדים. כל עוד אנו ממשיכים להחזיק בשנאת הזרים ובהסתגרות שאיפיינה את העדה הדתית היהודית, אנו גורמים היווצרותה של שכבת אנשים שאינם שייכים אף לאחד משני העמים, ואנו נותנים יד בישראל להיווצרות ציבור של "צבעוניים" כמו בדרום-אפריקה (צאצאי זוגות מעורבים של לבנים עם שחורים).

פעם בפעם מופיעים בעיתונות סיפורים על אנשים כאלה, כגון על נכד-אחותו של ש"י עגנון שאמו נישאה לאיש ממשפחת נששיבי המיוחדת או על נכדו של הפרופסור גדעון מר האגדי, מן החוקרים הראשונים של האוניברסיטה העברית, שישב שנים רבות בראש פינה והדביר את המלריה בארץ-ישראל; בתו התחתנה עם ערבי מנצרת. לפני זמן-מה אמר יהודי צעיר קדיש בלוויה מוסלמית, כאשר אביו הערבי הובא למנוחות. ביישובים ערביים בישראל יושבות עשרות משפחות מעורבות שנוצרו בנישואים בין גברים ערבים ונשים יהודיות.

אין לי ספק שרוב המשפחות האלה היו מעדיפות לחיות בערים יהודיות, כי בעליהן משולבים בדרך-כלל מבחינה מקצועית בחברה היהודית. אך אנו מסרבים לקלוט אותם מבחינה חברתית. הרי אין כמעט אפשרות לערבי לקנות בית או לשכור דירה בעיר יהודית, וכאשר מסתמנת תופעה כזאת - כמו בנצרת עילית - קמה מיד מהומה. כאמור, הדיעה הקדומה נגד שכנים ערבים מושרשת גם בחברה היהודית הלא-דתית, כשריד של איסור הרבנים שגזרו עלינו הסתגרות. מנסים להלביש נימוק ראציונאלי להתנגדות לשכנים ערבים, בטעמי ביטחון. אך זה תירוץ הבא להסוות את הרתיעה הרגשית. הרי ערינו מלאות יום-יום אלפים ורבבות עובדים ערבים. לעתים קרובות אנו מתקשים להבחין בהם, כי הם מדברים, נראים ומתנהגים כמונו.

עיתוי פרסומם של הגיגים אלה עשוי לעורר תמיהה. הפילוגים בקרב אזרחי ישראל עמוקים - הן בנושאים פוליטיים והן בעניינים של השקפת עולם. המתח הביטחוני בשטחים המוחזקים רב מאוד. החברה הישראלית נמצאת בעיצומה של מערכה כלכלית וחברתית גורלית. למי יש שהות לתת את הדעת על הנושא "המוזר" שהועלה כאן? אולם הנושא מוזר רק מפני שאנו לכודים בדיעות קדומות השולטות בנו מקדמת דנה. למעשה, נושא זה אינו פחות חשוב משאר העניינים המעסיקים אותנו. אם נוסיף להדחיקו, הוא רק ייעשה יותר בוער.

מאמר זה אינו בא להטיף לנישואים מעורבים. גם אילו היו אפשריים, יש להניח שהיו נשארים תופעה שולית. אך כדי להבטיח את התהוותה של אומה ישראלית, שתכלול את כל הקבוצות האתניות במדינה, יש להפיל את המחיצות בין הקבוצות, וזה כולל גם את הסייגים על נישואים בין בני קבוצות שונות. אילולא הענקנו לרבנות את המונופולין בתחום האישות ואילו היה לנו חוק לנישואים אזרחיים, מכשול רציני היה מוסר מן הדרך.

האיסור של עזרא הסופר היה אולי מוצדק בתנאים של עדה דתית. לעם ריבוני החייב להגיע לדו-קיום עם בני מוצא אחר וליצור יחסים נורמליים עם שכנים שמעבר לגבולותיו, איסור זה, המסמל את הניכור בין היהודים לבין שאר הקבוצות, נהפך לקללה. אם הוא יתמיד, הוא יתרום להנצחת המתח בתוך הארץ ולהנצחת בידודה של ישראל באיזור. עלינו להשתחרר מקללתו של עזרא.

29.8.1985

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ