התהליך המדיני הגיע למבוי סתום. ארצות הברית "הרימה ידיים" בכל הנוגע להקפאת ההתנחלויות, ואף הודתה כי אין בכוחה לחדש את המו"מ הישיר בין ישראל לפלסטינים. יהיו בוודאי כאלה בתוכנו שישמחו, ובימין הקיצוני אף יצהלו, לנוכח ההתפתחות הזאת. הם מדמים בנפשם שבנימין נתניהו הכניע את נשיא ארה"ב וישראל ניצלה מתוכניותיו המרושעות של ברק חוסיין אובמה. ממש נס חנוכה מודרני.

אלא שמדובר באשליה. ההתפתחויות השליליות בתהליך המדיני צריכות לעורר דאגה עמוקה בלב כל ישראלי, המכיר את המציאות הבינלאומית.

מדור הזירה

הובלת המהלך המדיני על ידי ארה"ב, שהיא עדיין הידידה הגדולה ביותר של ישראל (למעט, אולי, איי פיג'י), היתה נכס מדיני מהמדרגה הראשונה לישראל. כרסום בהובלה זו ועליית משקלם של גורמים אחרים כמו האיחוד האירופי, רוסיה ואפילו דרום אמריקה אינם מבשרים טובות לישראל.

מי שחושב שהעולם ישכח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני חי באשליות. ישראל מתייצבת על מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו. בהעדר תהליך מדיני ויוזמה ישראלית ממשית, המצור המדיני עליה יילך ויתהדק. כבר היום חברות מתחילות להוציא מפעלים מיהודה ושומרון, משום שהן מתקשות לייצא את תוצרתם. אין מדובר בצעד אחד, אלא בתהליך ארוך טווח, אך הרה אסון.

אין להניח שארה"ב תוותר על הובלת התהליך. במוקדם או במאוחר, היא תיאלץ להציג הצעות גישור בכל סוגיות הליבה. במצב היחסים הקיים היום בין ישראל לארה"ב, ספק אם הצעות אלו יתואמו עם ישראל. זו אמנם יכולה לדחותן, אבל מה שמתחיל במערכה הראשונה כהצעת גישור של ארה"ב ייגמר, במערכה השלישית, בהחלטות מועצת הביטחון ובסנקציות. ארה"ב תתקשה להטיל וטו על הצעה שהיא עצמה הגישה לצדדים.

למצב המדיני הקשה מיתוסף הכרסום המתמשך בדימויה של ישראל כמדינה דמוקרטית. היותה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון הוא המקור לתמיכה בה בעולם. אם הימין הקיצוני, בהסכמה בשתיקה של הימין המתון, ימשיך לפגוע בדמותה הדמוקרטית - שהיא גם דמותה היהודית - אנו נעמוד לפני שוקת שבורה.

על ראש הממשלה להתעשת לפני שיהיה מאוחר מדי. כשהממשלה אינה מוכנה להציג (ולו כפיקדון ובאופן מותנה) את עמדתה ביחס לגבולות הקבע - תמיכתה בפתרון של שתי מדינות נתפשת כהולכת שולל. ראש הממשלה חייב לגלות מנהיגות, להעלות הצעות ולמנוע סטגנציה. אם יעשה כך, העם יהיה אתו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ