בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ירמיהו יובל | מלחמה צודקת ונפשעת

תגובות

מראשית שנות השמונים נלחמת ישראל באויב ללא מדים. דור שלם של חיילים נולד לתוך מציאות, שבה האויב שזור באוכלוסייה אזרחית. כתוצאה מכך נכבלו ידיו של הצבא; אבל הכבלים הללו הוסרו פעם אחר פעם בהצדקה של כורח מבצעי כזה ואחר, עד שבמלחמת עזה הותרה הרצועה כמעט ללא תקדים.

בשם מטרה צודקת המטירה ישראל מבול של אש, דם והרס על גטו סגור, מאוכלס בצפיפות מהגדולות בעולם. במשך שלושה שבועות נדחסו הורים וילדים בדירות חסרות מגן, או נמלטו מבית ספר לבית ספר ומבית חולים למשנהו; אבל לא היה להם מפלט מפצצותיו של חיל האוויר הטוב בעולם, ומפגזיו של חיל יבשה, שהקריב אותם לעשרות ולמאות כדי למזער את הסיכון הנשקף ללוחמיו, וכדי לפגוע בלוחמי טרור, שמוצדק אמנם לפגוע בהם, אבל לא בכל מחיר. כ-1,300 בני אדם נהרגו, רובם הגדול לא לוחמים, ובהם מאות ילדים. משפחות שלמות נקטלו, אלפים רבים נפצעו, וכ-60 אלף חסרי בית נוברים עתה בין ההריסות ללקט את שרידי רכושם. זה מחזה טראגי, שתושבי ישראל היהודים כמעט לא ראו על מסכיהם, ואת המעט שראו הם מנסים לטשטש ולדחוק מן התודעה ברגע זה של "ניצחון" כביכול, שאינו אלא הפוגה. אבל הטרגדיה אינה רק של עזה. היא גם של ישראל עצמה.

אסיריה הדלים של עזה לכודים בשתי מערכות כיבוש שמדכאות אותם, זו של המעצמה הישראלית שפעלה מתוך שילוח רסן ביודעין (מדיניות של "בעל הבית השתגע"), וזו של ארגון דתי קנאי עיוור למציאות, המוכן ללחום ב"ישות הציונית" ובתושביה עד לילד העזתי האחרון.

הפעם האחרונה שבה צה"ל נלחם נגד צבאות סדירים ממש היתה ב-1973, לפני שנולדו המג"דים ואפילו המח"טים של היום. מאז הידרדר העימות למלחמה בין שני עמים, בין שתי אוכלוסיות אזרחיות. מכאן גם עוצם השנאה המפעפעת במלחמה זו, ומעשי העוולה והפשע שהיא גוררת אתה. מבחינת ישראל נוצרה מלכודת שאינה מאפשרת לה לפעול, גם לא במקרים של הגנה מוצדקת, בלי לחולל פשעים הומניטריים שחלקם פשעי מלחמה ממש.

יש ישראלים שמוכנים לשלם מחיר מוסרי גבוה כל כך, אם ביודעין ואם תוך כדי הדחקתו מתודעתם. כפי שניתן ללמוד מן התגובות היום, רבים מוכנים לקבל את הפרדוקס הטמון במונח "מלחמה צודקת ונפשעת" ולחיות אתו תוך טשטוש משמעותו. אבל ניתן לשער שרוב המוכנים לכך מנחמים את עצמם בכך שזה מצב ארעי, ולא מצב הקבע, המגדיר את אופן קיומה של החברה והמדינה שהם שייכים לה. האומנם?

מלחמת עזה הדגימה בדרמטיות, שהצירוף של לחימה מוצדקת ופשעי מלחמה אינו מקרה פרטי של מלחמה זו או אחרת, אלא הולך ונעשה לתבנית קבועה במאבק בין ישראל לפלסטינים. כל עוד זהו מאבק בין שתי אוכלוסיות, כובשת ונכבשת, וכל עוד אין שלום בין ישראל למדינה פלסטינית עצמאית המתקיימת לצדה, תהיה הנפש הישראלית חצויה בין צדק ופשע האחוזים זה בזה ללא מנוס, כשני תאומי סיאם.

ככל שהאטימות וההדחקה של מעשינו יגברו, כך תעמיק מתחת לפני השטח תחושת המיאוס, החרטה ואובדן המשמעות של ישראל כמדינה צודקת - לא רק בעיני העולם החיצון, שיוקיע אותה עם הזמן כמדינת רשע - אלא גם בעיני רבים מאזרחיה היהודים.

ואם הצירוף הזה ייעשה לתבנית נפשית וחברתית קבועה של ישראל, הוא יציג אותה כלפי חוץ כמדינה מצורעת וייצור ניכור עמוק כלפי פנים בקרב רבים מאזרחיה, אלה שהיום מסתפקים בבושה, בשתיקה ובהסתרת פניהם מאחרים ומעצמם. תוצאות אלו יסכנו את קיום המדינה לאין ערוך יותר מהטרור.

לכן, מי שמחזיק בתפישה של "לנצח תאכל חרב" צריך להביא בחשבון שבתנאי הכיבוש הקיים זוהי חרב פיפיות. הדרך להתגבר עליה היא על ידי יצירת תנאים לשלום עם הפלסטינים. לשם כך צריכה ישראל לגייס את כל משאביה, ותומכיה בעולם, כדי לחזק את החברה הפלסטינית ואת יכולתם של מנהיגיה לשקם את עמם ולכונן ממשל אפקטיווי. בניין הכלכלה והממשל הפלסטיניים הוא מקדמה הכרחית לשלום, ולכן אינטרס ישראלי ראשון במעלה.



עיבוד: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו