אליה ליבוביץ | השד השלטוני

אליה ליבוביץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אליה ליבוביץ

במלודרמה של הדיון הציבורי בישראל מופיעים לעתים קרובות שני שדים חביבים, השד העדתי והשד הדמוגרפי. בשבוע שעבר התעורר משנת חורף קצרה שד חביב שלישי, השד השלטוני. מי שהעיר אותו היו ראשי ארבע המפלגות הגדולות בישראל, שמצאו מכנה משותף אחד שעליו יש ביניהם תמימות דעים מוחלטת. לדבריהם, מקור הצרות של מדינת ישראל הוא השד הזה, קרי, שיטת הבחירות וסדרי הממשל.

הרביעייה הקאמרית של אלה שהיו ו/או רוצים להיות ראש ממשלה מספרת לציבור בישראל בכל ארבעת קולותיה, סופרן, טנור, בריטון ובס, שהסיבה לשפל המדרגה שבו אנו נמצאים היא בכך שאין לממשלה, ובעיקר לעומד בראשה, די כוח. אם נשנה את שיטת הבחירות ואם ניתן יותר סמכויות וכוח לממשלה ולראשה, מצבנו ישתפר לבלי הכר. בפרט, אם רק נסיר את העבותים מזרועותיו של הענק האינטלקטואלי והמוסרי שעומד בראשנו, אותם חוקים קטנוניים המחייבים אותו לעמוד תחת בקרה של 61 חברי כנסת ליליפוטיים, שנבחרים על ידי ננסים קטנים עוד יותר; או אז יקום אותו ראש ממשלה כלביא, ויושיע את ישראל. נראה כאילו כל הארבעה משלבים ידיים ובכוחות משותפים עומדים להסתער על כנסת ישראל, אחרי שחיבלו בבית המשפט העליון באופן שאולי אין לו תקנה.

מדור הזירה

מאז ימי פרעה חופו, זה של הפירמידה הגדולה בגיזה, ואף עוד מקודם לכן, כמעט כל אדם שמחזיק בכוח השלטון בחברה אנושית רוצה עוד כוח. שתי סיבות עיקריות יש לאותה תאווה. האחת היא, כפי הנראה, הנאה כלשהי שמקנה עצם כוח השליטה על בני אדם לאלה שאוהבים את המצרך הזה. הסיבה השנייה, והיא אולי יותר רלוונטית לענייננו, הינה, שהבקשה הנצחית לתוספת כוח היא הצהרה עומדת של השליט שמה שיש לו אינו מספיק. מחסור בכוח שלטון הוא התירוץ האוניוורסלי שנותנים שליטים, בכל מקום ובכל זמן, לכל הכישלונות, המפלות והאובדן שהם המיטו על עמם.

אבל האמת היא כמובן אחרת לגמרי. מאז מלחמת ששת הימים, לא היה אפילו ראש ממשלה אחד בישראל, שמגבלות חוקתיות או העדר סמכויות מנעו ממנו לעשות איזשהו צעד משמעותי בכל אחד מתחומי הקיום הבסיסיים של המדינה, ביטחון, מדיניות או כלכלה. כך היה מנחם בגין יכול לסגת מסיני ולחתום על הסכם שלום עם מצרים. כך היה אריאל שרון יכול לבצע את המהלך השגוי והאווילי של נסיגה מרצועת עזה בלבד, תוך כדי פירוק בכוח של התנחלויות. כך הצליח אותו בגין, עם שר הביטחון שלו, לפתוח במלחמה יזומה חסרת תוחלת ללא כל בעיה פוליטית פנימית.

ממשלות ישראל יכלו בהינף יד לספח את ירושלים המזרחית למדינת ישראל על מאות אלפי אזרחיה הערבים, לפתוח בה את מנהרת הכותל וכן לבנות את שכונת הר חומה. ראשי ממשלות יזמו מלחמות גדולות או קטנות, רפורמות פיננסיות וכלכליות מקיפות, פעולות הפצצה, ריגול וחבלה בינלאומיות, מוצלחות וכושלות, וכמובן מינו רמטכ"לים, מפכ"לים, נגידי בנק ועוד כהנה וכהנה. את כל אלה הגו ראשי ממשלות ישראל במוחם וביצעו ללא שום מגבלה או מעצור נראים לעין. ראש הממשלה היחיד בכל התקופה הארוכה הזאת, שנמנע ממנו לבצע מהלך ביטחוני-מדיני מכריע שרצה לבצע היה יצחק רבין. אך מה שעצר את רבין לא היה העדר סמכויות או פגם בשיטת הממשל אלא כדור של אקדח. אך אפילו הרוצח המתועב ההוא תפש בשכלו הרופס, שאין שום דבר בסדרי השלטון של המדינה שיכול לעצור את ראש הממשלה.

אם אפשר ללמוד משהו מן ההיסטוריה האנושית, השיעור הוא שקיים מתאם הפוך בין הקידמה, הרווחה ואיכות החיים במדינה, לבין כמות הסמכויות והכוח שיש בידי מנהיגיה. העלייה המתמדת ב-300 השנים האחרונות ברמת החיים, בחירות הפרט ובביטחון האישי של בני אדם צועדת יד ביד דווקא עם צמצום והגבלה הולכים ומחמירים של כוח המנהיג או החוג השליט במדינה. המאה ה-20 מספקת יותר מדי דוגמאות של חברות אנושיות שבראשן עמד איש חזק בעל סמכויות שלטוניות גדולות, אשר הביא אך נזק, חורבן וטרגדיה על עמו ועל בני אנוש אחרים.

טענת המחץ בתיבת הכלים של אבירי שינוי שיטת הממשל בישראל היא הדוגמה האמריקאית. אם ריכוז סמכויות השלטון בידי אדם אחד, נשיא ארה"ב, טוב לאמריקה, בוודאי שהוא טוב לישראל. על כך יש לומר ראשית כל, שלנשיא ארה"ב, איחוד של 50 מדינות אשר לכל אחת מהן יש מושל ושני בתי נבחרים, יש בתחומים חשובים מאוד פחות סמכויות מאלה של ראש ממשלת ישראל. אבל השוואה כזאת הינה חסרת שחר מסיבות רבות. שמץ של בסיס להשוואה יוכל אולי להתחיל להיווצר, למשל, ביום שבו בספר החוקים של ישראל יירשם חוק יסוד שאוסר לערוך תפילה כלשהי בכל גן ילדים או בית ספר שנתמכים על ידי תקציב המדינה.

השד האמיתי, זה שהטמפרטורה של נשיפתו בעורפנו עולה משנה לשנה, הוא שד הכיבוש.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ