אליה ליבוביץ | אריה או חמור

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

מנהיגי ישראל מכריזים שבמבצע עופרת יצוקה "שיקמנו" את כוח ההרתעה של ישראל. מנהיגי האופוזיציה טוענים, שהשיקום חלקי בלבד. כשהנסיבות יאפשרו, הם יראו על נקלה, לעם בישראל, לעם הפלסטיני, ולכל העולם כולו, כיצד מחזירים לישראל את מלוא הכוח הזה.

האם יש בסיס כלשהו, עובדתי או תיאורטי, להתהדרות הישראלית הזאת? כיצד ניתן למדוד את כוח ההרתעה של חברה אחת ביחס לחברה אחרת?

מדור הזירה

ראשית כדאי לציין, שמניין ההרוגים של כל צד בסכסוך אלים הוא מדד רע. ספק אם בתולדות סכסוכי העמים אפשר למצוא קורלציה בין הצד שההיסטוריה מכירה בו כצד שניצח במלחמה, לבין הצד שספג פחות אבידות. ודאי שאין קשר מובהק כזה. מלחמת וייטנאם, למשל, היא דוגמה בולטת ליחס הפוך דווקא.

מנהיגי ישראל, האזרחיים והצבאיים, טוענים בצדק, שכוחה של ישראל הוא בראש ובראשונה בעליונות הלוחם הישראלי על פני אויבו הערבי. הגורם המכריע בכל ההישגים הצבאיים של מדינת ישראל היה באמת נעוץ בעליונות כזאת.

שני מרכיבים חשובים היו לעליונות הישראלית. האחד הוא רוח הלחימה ונכונות ההקרבה שפיעמה בלב הלוחם הישראלי. הצד הערבי, לעומת זאת, סבל מרפיון רוח ומאי רצון בסיסי להילחם. מובן שאם יש ממש בהשוואה מסוג זה, היא קיימת במובן סטטיסטי בלבד.

המרכיב השני היה מיומנות גבוהה יותר של הלוחם הישראלי, הן ברמת השדאות ואימון הפרט, והן ביכולות של הפעלת מערכות נשק מורכבות ומתוחכמות. לעליונות זאת שייכים באופן מובהק גם מיומנות ותחכום במישור המודיעיני והפוליטי. לאזרח, לחייל ולמפקד הישראלי היתה עדיפות בכושר החשיבה, בהשכלה ובאינטליגנציה. העדיפות הישראלית התבטאה גם בחינוך, ברציונליות ובמוסר של ההנהגה המדינית. ושוב, כמובן, כל זאת במובן סטטיסטי בלבד.

מה שהעליונות הישראלית לא כללה אף פעם, ולעולם גם לא תכלול, הוא איכות שיש לה קשר כלשהו עם מנגנונים תורשתיים. במדינת היהודים כמעט שאין צורך להדגיש עובדה בסיסית זו. וזאת, לא רק משום שאמונות ברוח כזאת מביאות שואה לעולם. המציאות והניסיון האנושי מוכיחים שהן מופרכות מיסודן. די אם נזכיר שבראשית המאה העשרים, ובוודאי במהלך היסטוריה ארוכת שנים קודם לכן, מושג כמו "צבא יהודי" היה נשמע באירופה ובעולם כולו כבדיחה לא מוצלחת.

זיהוי העליונות הישראלית עם שני מרכיבי יסוד אלה איננו חלק מתורת הקבלה או מחוכמת סתרים אחרת כלשהי. כל אדם חושב מבין זאת, גם אם שמו חאלד משעל, חסן נסראללה, או מחמוד אחמדינג'אד. את רמת שני מרכיבי היסוד הללו של העוצמה של חברה אנושית אפשר להעריך באמצעות פרמטרים שונים. מאבק צבאי הוא כמובן מבחן השוואה אולטימטיווי. מי שרוצה לערוך השוואה כזאת על פי תוצאות המאבקים האחרונים, כדאי לו לנסות להסיק מסקנות שנוגעות בעיקר לשני מרכיבי כוח אלה.

אם מבצע עופרת יצוקה ושתי המלחמות בלבנון הוכיחו משהו שקשור לגורם ההרתעה, הם דווקא הראו, ליהודים ולפלסטינים כאחד, שהפער ברוח הקרב ונכונות ההקרבה בין הלוחם הישראלי ללוחם הפלסטיני, או ללוחם החיזבאללה, הולך כנראה ומצטמצם. זאת בעיקר בגלל מה שנראה כעלייה במישור הזה בצד הפלסטיני. עם זאת, ניתן לזהות גם ירידה בפרמטר זה מן הצד הישראלי, ולו רק על פי המספר ההולך וגדל של המשתמטים בחסות החוק מן השירות הצבאי. מרכיב העוצמה העיקרי השני של המדינה היהודית הולך ונשחק לעינינו מיום ליום. על כך יעידו, בין השאר, מצב האוניברסיטאות הישראליות ומעמדן בחברה הישראלית של שנת 2009, ציוני תלמידי ישראל במבחני מתמטיקה בינלאומיים, וקוצר הראות וקיבעון המחשבה של ההנהגה הפוליטית בישראל במשך יותר מ-30 שנה, פרט לחריג אחד שנסתיים ברצח.

עמוס הנביא אמר "אריה שאג מי לא יירא". סיפא לאמירה זו יכולה להיות: "חמור נער מי לא יצחק". שאגת האריה מרתיעה לא בגלל עוצמת הרעש. היא ממלאת יראה את שומעיה, כי היא בוקעת ממערכת שיש לה ציפורניים ומלתעות קטלניות, ופוטנציאל של מהירות גבוהה המנוצל רק ברגעים קריטיים של מרדף אחרי הטרף. במערכת של האריה, לצד הכוח הפיסי קיימת גם הבנה בסיסית של מגבלותיו, תפישה נכונה של הטריטוריה, שבה יש סיכוי להישרדות, וכן עורמה, סבלנות, תושייה ותחכום. לחמור יש קול בעוצמה שאולי עולה על זו של שאגת האריה, אך איש לא יירא מפניו, גם לא בממלכת החיות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ