בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבישי מרגלית ומייקל וולצר | כך לא מנהלים מלחמה צודקת

כאשר אסא כשר ועמוס ידלין קובעים, שביטחון הלוחמים "שלנו" קודם לביטחון האזרחים "שלהם", הם מטשטשים את ההבחנה המוסרית בין לוחמים ללא-לוחמים

תגובות

כדי להבין את קוד ההתנהגות השנוי במחלוקת של צה"ל במבצע האחרון בעזה צריך לקרוא את מאמרם של אסא כשר ועמוס ידלין מ-2005, "רצח והרג מונע". כשר הוא פרופסור לפילוסופיה של האתיקה והפרקטיקה באוניברסיטת תל אביב, ויועץ אקדמי לצה"ל ומנסח הקוד האתי שלו. האלוף עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן, ומפקד המכללות הצבאיות לשעבר. במאמר שפורסם ב"הארץ" ב-6 בפברואר 2009 טען עמוס הראל, כי ההנחיות שגיבשו השניים הנחו את צה"ל במבצע בעזה.

"הטענה החשובה והרגישה" ביותר של אשר וידלין, כפי שהם מכנים זאת, ניתנת לסיכום בקביעה, שביטחונם של החיילים "שלנו" קודם לביטחונם של האזרחים "שלהם". טענה זו היא שגויה ומסוכנת. היא מכרסמת בהבחנה בין לוחמים ללא-לוחמים, שהיא הבחנה תשתיתית ומכוננת לתורת המלחמה הצודקת, ובעיקר להתנהגות ראויה במלחמה.

הנקודה המרכזית בתורת המלחמה הצודקת נוגעת לקביעת כללים להתנהלותו של הצבא בעת מלחמה ולהגבלת הטווח הלגיטימי של הלוחמה.

מלחמה בין מדינות אסור שתהיה מלחמה טוטלית בין אומות ועמים, ואסור שתהיה מלחמת השמדה. עליה להיות מוגבלת לכוחות הלוחמים בלבד. הדבר נכון גם כשצד אחד אינו מדינה, אבל מתפקד כגוף פוליטי דמוי-מדינה כמו במקרים של החמאס והחיזבאללה. והדבר נכון גם אם גופים אלה נוקטים שיטות של טרור. אזרחים הם אזרחים - גם תחת שלטון טרור.

האמצעי המכריע להגבלת טווח הלוחמה הוא סימון קו ברור בין לוחמים ללא-לוחמים. זאת היא ההבחנה המוסרית הרלוונטית היחידה שכל הצדדים צריכים להסכים עליה. הטרור, מעצם מהותו, הוא ניסיון מרושע לטשטש את ההבחנה הזאת בכך שהוא הופך את האזרחים למטרה לגיטימית. כשנלחמים בטרור, אסור לחקות אותו.

היכולת לפגוע ולהזיק היא שהופכת לוחמים למטרה לגיטימית בעת מלחמה; אלה שאינם יכולים לפגוע ולהזיק, כלומר הלא-לוחמים, הם כולם בחזקת חפים מפשע. הלוחמים מחויבים בדין וחשבון על התנהלותם בעת המלחמה, ורק על התנהלותם בעת מלחמה - לא על עצם השתתפותם במלחמה. וזאת מכיוון שלוחמים מוחזקים כמי שמאמינים שמדינתם נלחמת מלחמה צודקת.

יש להבחין הבחן היטב בין שני המובנים של מלחמה צודקת: זה שעניינו הצדק העומד מאחורי ההחלטה לצאת למלחמה (jus ad bellum), וזה שעניינו ההתנהלות הצודקת בעת המלחמה (jus in bello). ראשי מדינות צריכים לתת את הדין על הצדק שביציאה למלחמה, חיילים וקצינים - על ההתנהלות הצודקת בעת המלחמה.

לוחמי החמאס והחיזבאללה מוחזקים אף הם, ככל לוחם, כמי שמאמינים שמלחמתם צודקת. אין בכך, כמובן, כדי לשחררם ממתן דין וחשבון על התנהלותם במלחמה, במיוחד כאשר הם הופכים אזרחים למטרה הראשונה של התקפותיהם, כמו גם כאשר הם משתמשים באזרחים כבמגינים אנושיים. אבל אף לא אחד מהפשעים האלה אינו יכול לשחרר את הנלחמים בהם מהמחויבות להימנע או למזער פגיעה באזרחים.

כיצד מטשטשים כשר וידלין את ההבחנה בין לוחמים ללא-לוחמים? בכך שהם מאפשרים ללוחמים "שלנו" לקפוץ לקדמת התור המוסרי ולהקדים אזרחים בהגנה על ביטחונם, למרות שאותם אזרחים נהנים מחזקה של חפות מפשע.

לפני מלחמת לבנון השנייה, ב-2006, נפוצו שמועות ולפיהן החיזבאללה מתכנן לכבוש קיבוץ בגבול עם לבנון: קיבוץ מנרה הוזכר כאחת האפשרויות. הבה נניח שחיזבאללה היה מוציא אל הפועל את התוכנית הזאת, ונשקול כמה תרחישים אפשריים:

1. חיזבאללה כובש את מנרה ומחזיק בחבריו, אזרחים ישראלים, כבני ערובה. לוחמי חיזבאללה מתערבבים בחברי הקיבוץ כדי להגן על עצמם מהתקפת נגד.

2. חיזבאללה מחזיק כבני ערובה רק מתנדבים מחו"ל ששהו במנרה, ומשתמש בהם כבמגינים אנושיים.

3. חיזבאללה מחזיק כבני ערובה רק מפגינים מחו"ל, שהגיעו לשם כדי למחות נגד מדיניות ישראל בלבנון, ומשתמש בהם כמגינים אנושיים.

4. חיזבאללה מפנה את הקיבוץ ומביא אליו אזרחים מדרום לבנון, בטענה שהשטח שייך להם, ומשתמש בהם כבמגינים אנושיים.

כתגובה, עומדת ישראל לצאת למבצע צבאי כדי לשחרר את מנרה.

לטענתנו, מבחינה מוסרית, ישראל צריכה לנהוג בכל המקרים האלה ללא הבדל. קוד ההתנהגות של חייליה במקרה הזה צריך להיות זהה, בלי שום קשר לתחושותיהם כלפי קבוצות האזרחים השונות. אם חיילי ישראל מקפידים על כללי ההתנהגות ונוטלים את הסיכון המוסרי ההכרחי, האחריות למות מגיניהם האנושיים של החיזבאללה נופלת אך ורק על חיזבאללה.

חיילי צה"ל נלחמים באויבים, אשר מנסים להרוג אזרחים ישראלים ואשר מסכנים את אזרחיהם שלהם תוך שהם משתמשים בהם כבמגינים אנושיים. ישראל מגנה את הפרקטיקות הבלתי מוסריות בעליל האלה, אך הגינוי שלה אינו אמין. וזאת משום שישראל אחראית בפועל למספר גדול בהרבה של אזרחים הרוגים מזה שלו אחראים אויביה. אפילו אין היא הורגת אותם מתוך כוונה, היא פועלת בידיעה ברורה שמעשיה יביאו למותם של אזרחים רבים.

כיצד יכולה אפוא ישראל להוכיח לעצמה ולאחרים את התנגדותה לפרקטיקות של אויביה? ובכן, לא די בכך שחייליה לא מתכוונים להרוג אזרחים: הם צריכים להתכוון שלא להרוג אזרחים. הכוונה הפעילה הזאת יכולה להיות אמינה רק אם לוחמי ישראל נוטלים על עצמם סיכונים גבוהים מהסיכון שפעולותיהם גורמות לאזרחים. ללא נטילת סיכונים, הגינוי שמגנה ישראל את הטרור הוא גינוי חלול.

לאיזה סיכון מותר לחשוף את החיילים הישראלים?

הקו המנחה צריך לדעתנו להיות זה: בסביבה שיש בה אזרחים, עליהם להילחם באותה דרגה של דאגה והתחשבות כאילו האזרחים בצד השני היו אזרחים ישראלים.

הנחיה שכזאת אינה אמורה להיראות תמוהה למי שמקבלים עליהם בעצם הימים האלה את ההנחיה הנעלה, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

מייקל וולצר הוא פרופסור אמריטוס במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון ומחבר "מלחמות צודקות ולא צודקות". אבישי מרגלית הוא פרופסור בקתדרת ג'ורג' קינן במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון ופרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו