איתי שניר
איתי שניר

בדיון הציבורי והאקדמי שהתפתח בעקבות מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה" תופס מקום חשוב, ובצדק, הוויכוח על צדקתן המוסרית (להבדיל מזאת המשפטית גרידא) של פעולות צה"ל בעת הלוחמה בשטח בנוי.

הפרופ' אסא כשר, מנסח הגרסה הראשונה של הקוד האתי של צה"ל, והאלוף עמוס ידלין (כיום ראש אמ"ן), ביקשו במאמרים שכתבו במשותף להציג עקרונות מוסריים האמורים גם להנחות את החיילים במלחמתם בטרור וגם להצדיק בדיעבד את הפגיעה בחפים מפשע, אם אין הם מצויים תחת "שליטה אפקטיווית" של המדינה.

מדור הזירה

מאמרים אלה מושכים ביקורת לא מעטה: בכנס האגודה הישראלית החדשה לפילוסופיה שנערך ב-6.4 תקף הפרופ' נועם זהר את מאמרם של כשר וידלין מ-2006, ואילו במאמר ב"הארץ" מ-8.4 מתחו הפרופ' אבישי מרגלית והפרופ' מייקל וולצר ביקורת על מאמר מוקדם יותר של כשר וידלין, מ-2005. המבקרים טוענים, ש"בסביבה שיש בה אזרחים, על החיילים להילחם באותה דרגה של דאגה והתחשבות כאילו האזרחים בצד השני היו אזרחים ישראלים" (וולצר ומרגלית). אך הם מחמיצים את העיקר - המציאות ההיסטורית והפוליטית שעליה המודלים המוסריים מתיימרים לחול.

נקודה שבה ניתן על נקלה לראות את מעשה הטלאים המבקש למנוע מן המציאות להגיח אל הדיון התיאורטי היא השימוש הבלתי זהיר של המבקרים בהבחנה בין "לוחמים" ל"אזרחים" בעזה. הבחנה זו מתעלמת מן העובדה, שבעזה אין "אזרחים". לא משום שאין בה אנשים ונשים חפים מפשע - כאלה כמובן יש ויש - אלא מן הטעם הפשוט, שאיש בעזה אינו בעל אזרחות במלוא מובן המלה: תושבי עזה אינם אזרחים של שום מדינה, אינם זכאים להשתתף בעיצוב חייהם הפוליטיים, ונמנע מהם כל היבט אחר של "זכויות אזרח".

ההנחה שבעזה יש אזרחים, כפי שאמורים להלכה להיות בכל מקום, חושפת את העובדה, שהביקורות עיוורות לתנאים הממשיים השוררים במציאות לא פחות מאשר העמדה המבוקרת. המאמרים מנסים לבנות מודלים מופשטים ובעלי תוקף אוניוורסלי, האמורים להתאים לכל מציאות באשר היא ולאפשר שיפוט מוסרי בתוכה ועליה.

אך מודלים מסוג זה מתאימים, לכל היותר, למלחמות "קלאסיות" (אשר ספק אם גם הן התקיימו אי פעם), שבהן הצדדים הלוחמים מנהלים מעין דו קרב, שבו כל צד מכיר בריבונותו של האחר, בקיומם של אזרחים חפים מפשע בצד האויב, ובלגיטימיות של מעשי האלימות כל עוד הפגיעה באזרחים אינה מוגזמת והמלחמה אינה הופכת למלחמת שמד.

ברור שלא זה היה המצב ב"עופרת יצוקה": שם מדינה לא נלחמה במדינה, צבא לא נלחם בצבא, וההגנה על חיי אזרחים התבצעה במחיר פגיעה לא פרופורציונלית בחייהם של לא-לוחמים שהם לא-אזרחים.

האחריות לכך שלתושבי עזה אין זכויות אזרח מוטלת על מדינת ישראל. הוויכוח על מידת הצדק וצדקת המידה של הפגיעה בחפים מפשע מתייחס למצב המצריך לחימה ופגיעה בחפים מפשע כאל מצב נתון, כמו טבעי. בכך הוא מתעלם מן ההקשר ההיסטורי והפוליטי שהוביל למצב שעליו נסוב הוויכוח, הקשר שבו עזה מוחזקת תחת שליטה ישראלית, ישירה יותר או פחות, כבר יותר מ-41 שנה.

לא מובאת בחשבון גם העובדה, שבני אדם אינם נולדים טרוריסטים, אלא הופכים לכאלה בעקבות נסיבות חייהם, נסיבות שמבצע "עופרת יצוקה", מוסרי יותר או פחות בעיני מנסחי המודלים, מייצר.

הדיון של כשר וידלין וזה שמתקיים בעקבותיו מתנהלים כאילו בכוחו של שינוי קל בניסוח של "רוח צה"ל" להביא לשינוי התנהגות הצבא וחייליו. בפועל הוא יאפשר לכל היותר להעריך בדיעבד את מעשי החיילים, או, סביר יותר, לספק להם כלים יעילים יותר להצדקת מעשיהם, יהיו אשר יהיו.

הכותב הוא דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ