בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ירון פריד | אבא לא נפצע אף פעם

הסיפור האמיתי - געגועים לאבא, ערוץ 1, 21:45

תגובות

בזמן שבערוץ 2, או מה שנשאר ממנו, פיצחו סוגיות חשובות ביותר כמו איך זה להיות הבן של שלום אסייג או של ג'ודי ניר מוזס שלום ("האף שלה טבעי", נתרם סקופ), צלל יאיר אלעזר אל עומק הווייתו, שהיא גם הווייתנו, במטרה להתפייס אחת ולתמיד עם אביו דדו, המיתוס ושברו. בסרט חשוף, מפוכח, אמיץ ומרגש מאוד, יוצא הבן, הדומה עד כאב לאב שדיוקנו נחקק בשיא תהילתו אפילו על מחזיקי מפתחות, למסע גילוי מחדש של האיש שאיבד בגיל 10, ושכולם, כך נראה, הכירו טוב ממנו.

הוא נאחז בכל פירור מידע ובדל רכילות, בכל אבחנה ואנקדוטה, באלפי שעות ארכיון, ומתפרק כשצביקה זמיר, ראש המוסד לשעבר, נותן לו להחזיק זוג משקפיים שפילח מהסלון של דדו ושמר כל השנים, כמזכרת אינטימית ממנו. הבן לא מוותר ולא עושה הנחות - הוא רוצה לדעת על הבגידות, התסכולים והחולשות, שואף למצוא "אבא אנושי" ולא מושלם ומציף את כל הכאבים הישנים; הוא זוכר היטב את נפקדותו של אביו והעובדה שתמיד העדיף את המדינה (שהיתה אולי אמו החלופית, כמי שהתייתם בילדותו) על פני משפחתו, רק כדי לחוש נטוש ונבגד על ידיה בסופו של דבר.

"אבא לא נפצע אף פעם, נכון?" הוא שואל את אמו, אבל כל הפצעים האחרים נמצאים שם, בוערים כתמיד. במכתב שהגיש הילד לאביו ברגע של כעס ("גם מולי הוא התעקש לנצח בכל קרב"), נאמר: "אבא, אתה נבלה, שמוק, בן זונה ובגלל זה אני לא מדבר איתך. מיאיר" (המקור רצוף שגיאות כתיב ילדותיות ומכמירות לב). דדו מת פגוע אך "שמח", כדברי תלמה, רעייתו המרשימה, שמספרת על השריקה הפרטית שלהם (דבוז'אק) בתחילת הרומן, ומסבירה בפשטות ש"הוא כמעט לא היה", כשברור לחלוטין שנוכחותו הגדולה מהחיים לא התפוגגה עד היום.

מלותיו האחרונות היו: "הדבר הזה, הטניס, ממש עושה אותי מאושר". בנו זעם כל חייו את זעם אביו שאחרי ועדת אגרנט ורצה לנקום את נקמתו. גם החשבון ביניהם נותר פתוח עד הסרט הזה. אלעזר מבין כי ירש מאביו את "העיניים העצובות, הפגיעות, השילוב המוזר בין ביטחון לעלבון... את חותם היתמות שאני מכיר מעצמי". לבתו הקטנה והחכמה הוא אומר: "אני די מתגעגע אליו ... תמיד צריך אבא".

אורנה בן דור הציעה ב"תיק תקשורת" לכל מי שיכול, לעשות סרט על הוריו ולפתור דרכו את הבעיות אתם. לא כל אחד יכול, כמובן, אבל לפחות לפי המקרה הזה, ההמלצה מוכיחה את עצמה. זה נגמר בקירבה גדולה, מאוחרת אך שלמה, ובאהבה ללא תנאים, שמביאה את הבן לקרוא קדיש על קבר אביו בפעם הראשונה. והיה עוד הרבה, אבל הדמעות, יימח שמן, הפריעו להתרכז.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו