בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רות גביזון | בין דה-לגיטימציה לביקורת

תגובות

אני מסכימה עם חיים גנז (במאמרו "הכרה ערבית במדינה יהודית", "הארץ", 26.7) בנקודות רבות: כי קיום ישראל כמדינה יהודית הוא דבר צודק; כי מדינה כזאת לא תתקיים בלא רוב יהודי בטריטוריה של מדינת ישראל, ולכן ראוי לפעול לשימור של רוב כזה - בין היתר על ידי דחיית התביעה למימוש זכות השיבה של פליטים פלסטינים לישראל; וכי לערבים אזרחי המדינה יש לא רק זכויות אישיות, אלא גם זכויות קיבוציות - פרט לזכות שישראל תהיה המדינה שבה הם מממשים את תביעתם להגדרה עצמית מדינתית.

עם זאת אני דוחה את מסקנתו של גנז, שלפיה התביעה ממנהיגי הערבים ומהנהגת אזרחי ישראל הערבים, להכיר בהצדקה העקרונית של קיום מדינה יהודית, אינה מוצדקת.

גנז טוען, כי הכרה ערבית עקרונית במדינה יהודית ראויה אמנם, אך הדרישה של ישראל להכרה אינה חכמה ואינה צודקת. לטעמו, אכיפת המנהיגים להצהיר הצהרות כאלה רק תחריף את ההתנגדות התודעתית של האוכלוסייה הערבית, שהיא האמורה להשפיע על סיכויי השלום בין ישראל כמדינת לאום לבין שכנותיה והמיעוט הערבי החי בה. לדבריו, כדי לקבל תמיכה עממית על ישראל לתת פירוש מוצדק ליהודיותה ולנהל מדיניות צודקת, ואת אלה אין היא עושה.

אכן, אין די בהצהרות של מנהיגים על הלגיטימיות של מדינה יהודית, אך הצהרות ברורות וחד משמעיות כאלה הכרחיות לתהליך הארוך והקשה של חינוך העמים באזור לקבלת ישראל בתוכם. לצערי גם לא מצאתי כל ראיה לכך, שההתנגדות לישראל בתודעת העמים הערביים - זו שעל פי גנז תוחרף על ידי הצהרות הכפויות על ההנגה - כוללת הכרה עקרונית ויציבה בצדקת המדינה היהודית, וכי תיעלם אם רק תיעשה מדיניותה של ישראל צודקת יותר.

דווקא חוקר כגנז, שמצד אחד מבקר חלק ממדיניות ישראל ומעמדותיה ומבקש לעודד דיון מוסרי ושיטתי על ההשלכות של יהודיות המדינה ועל האופן שבו הן מתיישבות עם דמוקרטיה ועם זכויות האדם, אך מצד שני מכיר בהצדקה העקרונית למדינה יהודית - דווקא הוא צריך לתמוך בהבחנה ברורה בין ביקורת כזאת לבין דה-לגיטימציה של עצם הרעיון של מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל.

אין שום סתירה עקרונית בין הכרה בישראל כמדינה שבה העם היהודי מממש את זכותו להגדרה עצמית מדינתית לבין מאבק נחוש לשוויון למיעוט הערבי החי בה, כולל הכרה בזכויותיו הקיבוציות, ולפתרון צודק של הסכסוך. מדוע לא ניתן אפוא לשלב תביעה להכרה עקרונית בלגיטימיות של הגדרה עצמית ליהודים בחלק מארץ ישראל עם ויכוח פתוח על מאפייני היהודיות של המדינה ועל הסדרי הקיום בין יהודים לערבים?

זכויות לאומיות למיעוט ההונגרי בסלובקיה או למיעוט האלבני במקדוניה אינן אמורות לבטל את העובדה, שאלה הן מדינות לאום של אוכלוסיית הרוב החיה בהן. הוויכוח הוא רק על הצורה שבה יחסי הרוב והמיעוט צריכים להיות מנוהלים.

התביעה הישראלית להכרה היא, בחלקה לפחות, תגובה על הסירוב הנחוש של המנהיגות הערבית בישראל ומחוצה לה לקבל את הקביעה, שגנז עצמו מסכים לה, שהמשך הקיום של מדינה יהודית הוא מוצדק. בנוסף, במסמכי החזון של הערבים אזרחי ישראל יש אמירות ברורות, המציגות את המפעל הציוני כקולוניאליזם וטוענות נגד הלגיטימיות של המשך קיומה של ישראל כמדינה, כל עוד אין היא מסכימה להיהפך למדינה דו-לאומית (כל זאת בצד מדינה פלסטינית, שלא ברור אם יהודים יוכלו לחיות בה ומה יהיה מעמדם בתוכה).

בעיני, הסירוב של מנהיגי הערבים בארץ ובחו"ל להכיר בעיקרון של הגדרה עצמית ליהודים בחלק מארץ ישראל הוא עקרוני, וכוונתו לתרום לדה-לגיטימציה של ישראל כמדינה יהודית. הייתי מצפה כי גנז ידרוש מהם הכרה כזאת, בצד ההדגשה הברורה, שגם אני מסכימה לה, כי יש לנהל מאבק עיקש כדי שמדיניות המדינה היהודית תהיה צודקת יותר.

הכותבת היא נשיאת מרכז מציל"ה למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו