מנחם הופנונג | מי באמת מקופח

? המפלגות הדתיות, במסגרת ניסיונן להשליט את השקפת עולמן הפוליטית והערכית, טוענות שאין די שופטים דתיים במערכת המשפט בישראל. בדיקה מעמיקה מעלה שמי שמקופח הם בעצם החילונים

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

קיץ 2009 הוא קיץ רע לאזרחי ישראל שמאסו במאבקי דת. מעולם לא נפתחה מערכה דתית כה נרחבת על דמות המרחב הציבורי במדינה. די אם נזכיר את ההתקפות החריפות על מערכת המשפט, מלחמות השבת בירושלים, אמרותיו של הרב הצבאי הראשי נגד שירות נשים; וכן את תמיכת הקואליציה בחוק גפני א', שנועד להגדיל את תמיכת המדינה בחינוך החרדי ללא כל בקרה ממלכתית על תכני הלימוד, ואת חוק גפני ב', שתכליתו להפוך את היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה לאומרי הן כנועים.

מערכה זו מבטאת היטב את התחושה, כי במערכת הפוליטית הנוכחית, ללא תמיכת המפלגות הדתיות לא תיכון ממשלת הימין. שיאה הוא התקפת רוחב על מערכת המשפט האזרחית. בחוד החנית שלה ח"כים של מפלגות דתיות, אך שותפים לה גם דיינים, רבנים ונציגי ציבור הנושאים עיניהם לקול הדתי.

מדור הזירה

בלב המערכה טענות שמערכת השפיטה מייצגת את השמאל שהובס בבחירות, שלבם של השופטים גס במסורת ישראל ושהם מתעלמים מהיותה של ישראל מדינה יהודית (ודמוקרטית). כדי לתקן את המעוות מוצע בין השאר להגדיל את מספר השופטים בבית המשפט העליון, למנות קבוצה של שופטים דתיים, לקצץ בסמכויות בג"ץ, להרחיב את סמכותם של בתי הדין הרבניים, ולהקים בית משפט לחוקה מעל לבית המשפט העליון.

מה בעצם הסיבה למתקפה? המחלוקת על סמכויות בית המשפט ומינוי השופטים היא למעשה שם אחר למחלוקת חריפה יותר סביב השאלה מי קובע את הערכים בחברה, והאם שופטים אמורים להיות רק מפרשי משפט, או שמא יש להם תפקיד חשוב ביצירתו.

עד שנות ה-80 רווח בפוליטיקה הישראלית הכלל של עליונות הפרלמנט, שביטויו המעשי היה שברגע שמושגת הסכמה פוליטית בין מנהיגי הרוב השולט, ניתן להעביר כל החלטה וכל דבר חקיקה באמצעות המכבש הקואליציוני. מוסכמה זו החלה להשתנות עקב פסיקות חשובות של בג"ץ בשנות ה-80, ומה שלא פחות חשוב, עקב חקיקת שלושה חוקי יסוד ב-1992, שהרחיבו את סמכות בית המשפט ויצרו התחלה של מערכת איזונים ובלמים חוקתית בישראל.

להנהגה הפוליטית התחוור בהדרגה, כי בדומה לדמוקרטיות מתוקנות אחרות אין די בהשגת רוב בכנסת כדי ליישם צעדי מדיניות שבהם חפצה הקואליציה, אלא נדרש שאותם צעדים יעמדו גם בכללי המשפט החוקתי, כפי שפורשו בפסיקת בג"ץ, וכי החלטה פוליטית שיש מאחוריה רוב פרלמנטרי, כמו מדיניות הפטור מחובת גיוס לבחורי ישיבות, או הכשרת ערוץ 7 בחקיקה, יכולות להתבטל מכוח החלטת בג"ץ.

מאחורי הרפורמות המוצעות באחרונה מצד הקואליציה עומדת תכלית אחת: השגת שליטה מוחלטת לרוב הקואליציוני, ללא הפרעה מצד בג"ץ. מטרה זו היא שהפכה את ההתקפות על בית המשפט העליון לנושא כה חביב על נציגי המפלגות הדתיות. מאז כינון הקואליציה הנוכחית הופנה עיקר המאמץ להשפעה על מערכת המשפט באמצעות מינוי שופטים. במסגרת מאמץ זה חזרה לא אחת הטענה, כי שופטי בית המשפט העליון הם נציגי השמאל הקיצוני, וכי יש צורך במינוי שופטים דתיים כדי ל"אזן". ראוי אם כן לבחון מהו הרכב הרשות השופטת, והאם יש צידוק לטענות בדבר קיפוח המגזר הדתי.

בחינת מערכת השפיטה מגלה תמונה מעניינת, מורכבת, ומפתיעה. עד כדי כך מפתיעה שייתכן כי הצד הרשאי להתלונן על קיפוח הוא דווקא המגזר החילוני. כותב שורות אלה יצר לצורך מחקריו בסיס נתונים הכולל את כל השופטים, שכיהנו במערכות המשפט האזרחית והדתית, בשתי נקודות זמן, 2004 ו-2007. על פי מאגר נתונים זה היו במערכת המשפט האזרחית 688 שופטות ושופטים יהודים (מקצתם פרשו בין 2004 ל-2007), כמחציתן נשים.

בתוך הקבוצה זו ניתן לזהות את זרם הלימוד שבו סיימו 566 שופטים (84%) את לימודיהם התיכוניים. 129 מהם (23%) סיימו בתי ספר תיכון דתיים. נכון, מגמת הלימודים בתיכון אינה עדות חותכת לאורחות חייו של השופט כיום, אבל הנתונים מראים שחינוך דתי אינו מהווה מכשול לתפקידי שיפוט, ויפה שכך הדבר.

עד כאן לגבי מערכת המשפט האזרחית. ומה באשר למערכת בתי הדין הרבניים, שהרי אם עולה הדרישה למינוי על בסיס ייצוגי, מדוע ייפקד מקומה של מערכת זו? כאן הנתונים ברורים יותר. ב-2007 כיהנו בבתי הדין הרבניים 86 דיינים יהודים, כולם גברים שומרי מצוות, וכולם בוגרי בתי ספר דתיים. אם נחבר את שני הנתונים, כי אז שיעור בוגרי בתי הספר הדתיים במערכת השפיטה (215) מגיע ל-33% מתוך 652 נושאי משרות שיפוט שמקום לימודיהם ידוע. אם יש כאן צד מקופח, זהו בוודאי לא הציבור הדתי.

אם הדרישה המושמעת בקרב חוגים דתיים בדבר ההכרח במינוי על בסיס ייצוגי היא דרישה רצינית, כי אז ראוי שצדקה תחל מבית. נדאג בראש ובראשונה למינוי על בסיס ייצוגי במערכת בתי הדין הרבניים, לרבות מינוי נשים ודיינים חילוניים, ואם הניסיון יעלה יפה, נבחן ברצינות את אימוץ שיטת המינויים לבתי דין אזרחיים. אולם אם חפץ הציבור הדתי בייחוד הדיינות לגברים שומרי מצוות, ייטיבו נציגיו לעשות אם ימעיטו לבחוש במערכת המשפט האזרחית.

פרופ' הופנונג הוא מרצה למדע המדינה באוניברסיטה העברית

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ