בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלמה אבינרי | עמדת הפלסטינים כן חשובה

תגובות

צודק פרופ' שמעון שמיר ("לא מפיהם אנו חיים", "הארץ", 17.8) בקובעו, כי "אין זה ענייננו אם מצרים מגדירה את עצמה כאיסלאמית, כערבית, כאפריקאית או כפרעונית - אנו מכירים בישות הפוליטית המצרית". מכאן מבקש שמיר להקיש, כי אין מקום לתבוע מהפלסטינים להכיר בישראל כבמדינת הלאום היהודי. אלא שאין המשל דומה לנמשל, מכמה סיבות.

ראשית, ישראל מעולם לא עירערה על קיומה של הישות הפוליטית המצרית. הפלסטינים, לעומת זאת, בדחייתם את החלטת החלוקה של האו"ם סירבו להכיר במדינה היהודית ויצאו למלחמה נגדה. זה הרי שורש הסכסוך; שכן הנרטיב הפלסטיני מבוסס על שלילת קיומה של מדינת-לאום יהודית בחלק כלשהו של השטח שהם מכנים פלסטין.

אם יצאתם למלחמה נגד המדינה היהודית, האם עשיית שלום אתה אינה מחייבת את קבלתה? אין פירוש הדבר לבקש מהפלסטינים לקבל את הנרטיב הציוני: אבל כן, עליהם לשנות את הנרטיב שלהם, השולל את קיומה של מדינה יהודית.

זה בדיוק מה שעשתה ישראל בקמפ-דייוויד ובאוסלו: במסמכים בינלאומיים מחייבים היא הכירה ב"זכות הלגיטימית של העם הערבי הפלסטיני" - מנחם בגין היה הראשון שעשה זאת. להרבה ציונים, ולא רק מבית מדרשה של "חרות", זה היה קשה. בניגוד למה שאומרים בחוגי הימין הקיצוני, אין זה ויתור על הנרטיב הציוני, אבל זו נכונות לקבל את הלגיטימיות של הנרטיב המתחרה ולחפש פשרה.

אין אנו מבקשים מהפלסטינים אלא את מה שעשינו אנחנו.

ציפי לבני בהיותה שרת החוץ הזכירה תמיד, כשתמכה בשתי מדינות-לאום לשני עמים, כי מדובר בהכרה פלסטינית בישראל כמדינת הלאום היהודי: בנימין נתניהו איננו הראשון שהעלה את הרעיון. אין ודאות כי נהג בתבונה כשהבליט את העניין בדרך שבה עשה זאת, אבל מה שזיעזע הרבה ישראלים - ולאו דווקא חברי ליכוד - היה התגובה הבוטה והגסה של דוברים פלסטינים רשמיים.

שמיר טוען, כי הפלסטינים, בהגיבם בשלילה קיצונית, "נפלו בפח שטמנו להם דורשי ההכרה במדינה היהודית". אך נראה, כי לא נפילה בפח רטורי היתה כאן, אלא ביטוי לאמת פנימית אידיאולוגית, המסרבת עד היום להכיר בלגיטימיות של ההגדרה העצמית של העם היהודי. כי לדידם של הפלסטינים, היהודים אינם עם אלא עדה דתית בלבד.

ואולם הפלסטינים מוכרחים להבין, כי לטענה של גולדה מאיר ש"אין עם פלסטיני" תקפה אותה התשובה ביחס לעם היהודי - אם הם מגדירים את עצמם כעם, הרי שהם עם.

שמיר צודק באומרו ש"לא מפיהם אנו חיים", אבל דעתם ועמדתם חשובות. שלום עושים עם אויבים. הפלסטינים נלחמו נגד המדינה היהודית, ואם הם מבקשים באמת ובתמים לכונן שלום - עליו להיכון עם המדינה היהודית. במפורש, ובלי גמגומים.

ברור שזה אינו פשוט: אבל גם חלוקת הארץ וקבלת עקרון שתי מדינות לשני עמים אינן עניין פשוט להרבה יהודים וציונים - אבל כל זה צו השעה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו