יצחק לאור | איוון העלוב

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

גרמניה המערבית, מאז הקמתה, לא אהבה את הזיכרון, וראש ממשלתה הראשון, קונרד אדנאואר בנה את הקריירה הפוליטית שלו, ובעצם גם את עוצמתה של ארצו, על התרסה מול העולם המאשים - כאילו הגרמנים עצמם, שנים ספורות קודם לכן, היו רק קורבנות. מי היו האשמים? היטלר וכנופייתו, כמובן, ואלה נעלמו ודי, והעניין נסגר.

גרמניה ההיא, בהנהגת הנוצרים-דמוקרטים, עשתה כל מאמץ למנוע הליכים משפטיים נגד הנאצים הרבים שלא נשפטו מיד אחרי המלחמה. הסכמי השילומים והפיצויים היו צעד גרמני נבון. גרמניה נכנסה לקהילה הבינלאומית באמצעות כפרה כספית שלא שילמה לאף עם ולאף ארץ, גם לא לארצות שהצבא הגרמני הרס וטבח באזרחיהן - רק ליהודים ולישראל.

מדור הזירה

הדוגמה הבולטת ביותר לתמורה שהעניקה ישראל לגרמניה הזוכרת-בקושי היתה ההוראה של דוד בן גוריון לגדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן, למחוק מתיאורם ההיסטורי המפורט של האירועים אשר הביאו להשמדת היהודים את שם העוזר החשוב ביותר של אדנאואר אחרי המלחמה, בממשלת מערב גרמניה, הנס גלובקה. גלובקה היה לפני המלחמה חבר בצוות שחוקק את חוקי נירנברג, ולא רק שלא הועמד לדין אלא היה למנהיג חשוב של המפלגה הנוצרית דמוקרטית.

השנים חלפו, הפוליטיקה של הזיכרון הגרמני עברה תהפוכות. דור נעלם, ובאמת קם דור אחר תחתיו, ורק הזיכרון שלו מורכב מאיים של ידיעה ואי ידיעה. גרמניה, מכל מקום, חיכתה עד 1996 כדי לציין את שואת היהודים, וגם עכשיו בעזרת זיכרון סלקטיבי מאוד, כלומר הזוועות האחרות לא הונצחו. הזיכרון הסלקטיבי הזה התיישב יפה עם הזיכרון הישראלי שהלך והתגבש באותן שנים ממש. מלחמת העולם השנייה על זוועותיה ופשעי הצבא הגרמני בחזיתות השונות נעלמים אט אט מהתודעה, שם וכאן, ובמקומם מתבלטת השואה כתופעה יחידה, כמעט ללא קשר לזוועות האחרות.

כל הדברים הללו הם מעין רקע לפארסה סביב משפטו של איוון דמיאניוק. במשפט האחרון על אדמת גרמניה יישב נאשם לא גרמני בפשעים נגד האנושות, והמשפט יסתכם, במקרה הטוב, בלקח "היו גם סלאווים מנוולים". מי שהאזין ביום שני לאחת מתחנות הרדיו הגרמניות, או צפה בחדשות הטלוויזיה הגרמנית, יכול היה לחשוב שהעמידו שם לדין את ד"ר מנגלה, או את אחד הפושעים שלמרבה הצער לא נתלו בנירנברג אחרי המלחמה. מול מאות הכתבים והצלמים הוכנס לאולם על כיסא גלגלים אחד מרבבות משתפי הפעולה שארצות הברית התירה את כניסתם לתחומיה אחרי המלחמה.

וכך, כמו שילדי ישראל אינם נוסעים למשל לצעוד סביב ברגן בלזן בצפון גרמניה (גרמניה לא היתה מסכימה למצעדים כאלה בתחומיה), אלא בפולין, מבלי לדעת מה עברו הפולנים תחת הכיבוש הנאצי, יהיה הפרק האחרון בהליך הפלילי נגד הנאצים משפט נגד איוון העלוב. הימלר, שחשב כי רצח המונים איננו עניין פשוט בשביל העידון הגרמני - כמו שהסביר בהרחבה בנאום פוזן שלו באוקטובר 1943 - והועיד לפיכך לסלווים לבצע את הזוועות המלוכלכות במחנות ההשמדה, היה יכול לחייך למראה המשפט הזה ולומר: הסלווים באמת עושים את העבודה.

מוטב היה למערכת המשפט הגרמנית להימנע מההתבזות הזאת.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ