בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא למדנו כלום

תגובות

שום דבר לא למדנו מהקרע שהתפתח בעם אחרי רצח יצחק רבין. לא השמאל למד ולא הציבור הדתי. זו המסקנה העיקרית מהדיון הציבורי העוין ההולך ומתפתח בעקבות הפיגוע בישיבת מרכז הרב. אם יימשך השימוש בפיגוע הזה כקרדום פוליטי, הוא עתיד להיהפך ל"פיגוע של דתיים". זה יהיה עצוב ומיותר.

שוב ושוב אנשים דתיים מספרים על הטראומה הקשה שגרם להם רצח רבין, על הדמעות שהזילו בקבר רחל או בדרך לקבר או בחזרה ממנו (הרצח היה ביום השנה למותה של אם האומה), או בכל מקום אחר. טעות קשה עשה השמאל כשהטיל על הימין ובמיוחד על הימין הדתי את האחריות לרצח, הכתים אותו, ובעצם שלל ממנו את הזכות וגם את הרצון להשתתף באבל הכללי.

כך נולדו תיאוריות הקונספירציה האוויליות. כך נולדה גם האמירה, ש"רצח רבין הוא כמו כל רצח". ומעבר לכל זה, יום השנה לרצח נהפך לאירוע של חילונים, במקום להיות אירוע המאחד סביבו את כל העם, שלכולו (ולא רק לשמאל) רצחו את ראש הממשלה.

היה אפשר לצפות, שמנהיגי הציבור הדתי יפיקו את הלקח וינהגו אחרת לגמרי לאחר הפיגוע במרכז הרב. אך נראה, שעומק הקרע החברתי ויצר הניגוח הפוליטי חזקים יותר מכל לקח. דוברי הציבור הדתי נשמעו מטילים את האחריות לפיגוע על הממשלה; מתלמידי הישיבה נשמעו תלונות שלפיגוע באוניברסיטה היו מתייחסים ביתר חום, והיתה גם התנפלות על השרה יולי תמיר ביציאה מהישיבה.

אך אין להכות רק על חזה הימין. גם השמאל היה יכול שלא למנות אחד לאחד את חטאי ההתנחלות של ישיבת מרכז הרב, תלמידיה ותלמידי תלמידיה, ובכך לרמוז שאולי מגיע להם. בסופו של דבר, מפעל ההתנחלויות לא יברח לשום מקום בזמן האבל, ונראה שגם הרבה אחר כך לא. יש לזכור: ילדים הם ילדים, ובית מדרש הוא בית מדרש. הפיגוע לא כוון נגד ישיבת מרכז הרב בלבד, אלא נגד המפעל הציוני כולו. מי שחושב אחרת - משלה את עצמו.

שוב התברר, שאיבדנו את היכולת להיות מאוחדים אפילו ברגעי אבל. שוב התברר, שאפילו כשנורא רע לנו נעדיף להטיל את האשמה על יריבנו הפוליטי מאשר לנגב את דמעותיו.

אפשר להבין את נקודת המבט של אנשי השמאל האומרים על המתנחלים "הם לא אחים שלנו", גם אם לא להסכים. אפשר להבין גם את נקודת המבט של אנשי הימין הדתי האומרים על השמאל "הם לא יהודים", גם אם לא להסכים. אבל אי אפשר להבין את קוצר הראות של שני הצדדים המתכחשים לעובדה, שאנחנו עם אחד בין שנרצה בכך ובין שלא ונגזר עלינו לחיות ביחד בין שנרצה בכך ובין שלא. כה נלעגות המריבות האלה בשעה שטובחים בנו; כמו תאומים סיאמיים המנסים להוציא זה לזה את הלב המשותף.

מצד אחר, לפחות שולחיו של המפגע בוודאי מרוצים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו