דני דיין
דני דיין

נוסח הגינוי הקבוע שהיה מתפרסם בוואשינגטון, בבריסל וברמאללה כל אימת שישראל היתה מודיעה על תוכנית בנייה כלשהי ביהודה ושומרון, כלל את המשפט: "בנייה בהתנחלויות פסולה כי היא עלולה להשפיע על תוצאות המשא ומתן להסדר קבע בין ישראל לפלשתינאים". נוסח זה כמעט שאינו נשמע עוד, מן הטעם הפשוט שממשלתו של אהוד אולמרט הקפיאה כמעט לחלוטין את הבנייה ביהודה ושומרון. היא הגדילה לעשות והפסיקה לבנות אף בשכונות היהודיות שבמזרח ירושלים.

ההיענות של ממשלות שרון ואולמרט לדרישה הבינלאומית בנושא הקפאת הבנייה ביישובי יהודה ושומרון היא תקדים ייחודי ביחסים הבינלאומיים, וחידוש עצום בתורת ניהול המשא ומתן. הנה, אחד הצדדים במשא ומתן גורלי ביותר - יש בידיו היכולת להשפיע על תוצאתו הסופית של המהלך על ידי נקיטת צעד בר ביצוע, ובכל זאת הוא נמנע מלנקוט אותו. כל מומחי תורת המשחקים עומדים נדהמים אל מול השחקן הפועל בעקביות ובנחישות שכאלה נגד האינטרס שלו עצמו.

מדור הזירה

המשנה לראש הממשלה, חיים רמון, מצא תירוץ לקושיה: האזורים שממזרח לגדר, על יישוביהם היהודיים, הם כביכול, נטל ולא נכס. גם השמעתו של טיעון שכזה בעיצומו של המשא ומתן אינה מראה על תחכום יתר בניהולו, בלשון המעטה. ניחא. אבל מה עם אותם האזורים שהממשלה - והשר רמון בתוכה - טוענת שיישארו בריבונות ישראל? מדוע מוקפאת הבנייה בהר חומה ובגילה? בגוש עציון ובמעלה אדומים? בביתר עילית ובאלפי מנשה? באזורים אלה היתה צריכה להיות, לפי כל היגיון, בנייה מאסיווית, של אלפי יחידות דיור, כדי להשפיע, אכן, על תוצאתו הסופית של המשא ומתן.

הרי ממשלת ישראל נבחרה כדי לדאוג לאינטרסים של ישראל, כפי שהיא מבינה אותם. אם פיה ולבה שווים, אינטרסים אלה כוללים את הישארותם של מה שמכונה "גושי ההתיישבות" והשכונות היהודיות במזרח ירושלים בריבונות ישראל. וכדי לקדם מטרה זו הממשלה היתה אמורה לחפש כל דרך להשפיע על תוצאות המשא ומתן בכיוון הרצוי לישראל. ממשלת ישראל אינה אמורה להיות ניטרלית; ראש ממשלת ישראל אינו באן קי מון, הוא לא מהאו"ם.

חמור מכך: למטבע ההקפאה יש גם צד שני. כי גם ההימנעות מבנייה משפיעה על התוצאה הסופית של המשא ומתן. לאמיתו של דבר, להימנעות מבנייה יש השפעה חזקה הרבה יותר מאשר להחלטה לבנות, אלא שבכיוון ההפוך, כמובן; בכיוון המנוגד לאינטרס הישראלי המוצהר. ההימנעות מבנייה היא אמירה ישראלית בקול רם וברור: הכל על השולחן; כל ויתור אפשרי; הכל פתוח למשא ומתן עד לגבולות 67', כולל מזרח ירושלים כולה. יש לנו את הכלים - כך אומרת ישראל במעשיה וביתר שאת במחדליה - לחזק את עמדתנו במשא ומתן; יש לנו את הדרכים לבצר את מעמדנו בגושי ההתיישבות ובמזרח ירושלים, אך איננו עושים זאת.

כל בר דעת מבין את המשמעות, גם במוקטעה וגם במשרד החוץ. המשמעות היא שישראל לא באמת תתעקש במשא ומתן על שמירת גושי ההתיישבות ומזרח ירושלים. היא מחלישה מדעת את אחיזתה בהם עוד בשלב המשא ומתן. הם לא יהיו אבן נגף לסיכומו החיובי.

הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים איננה, אם כן, רק בעיה אורבנית וחברתית (מחירי הדירות בירושלים וסביב לה מאמירים מאוד וזוגות צעירים אינם יכולים להרשות לעצמם דיור ראוי בבירה ולידה); היא אינה רק בעיה "של המתנחלים". הקפאת הבנייה היא גם, ואולי בראש ובראשונה, סוגיה מדינית בעלת השלכות מרחיקות לכת. היא ממוטטת את כל הבטחות מצעיהן של "קדימה" ו"העבודה", המינימליסטיים ממילא. היא תמרור אזהרה מהבהב המרמז על נסיגה לגבולות 67', אף ללא תיקוני גבול. כל מי שמאריך את חייה של ממשלת אולמרט, כל מי שבכוחו להפילה ואינו עושה כן, אחראי לתוצאה זו.

הכותב הוא יו"ר מועצת יש"ע

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ