בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין ניצולי שואה

תגובות

רוב חבריה של אמא, בת 95, כבר אינם. עם התובנות שלה, כוח ההישרדות, כשרון ההדחקה ויכולת בלתי נתפשת להיות כאן אבל לחיות רק עם הזמנים הטובים שקדמו למה שהיא מכנה "אז", לא אתפלא אם משך שארית חייה לקראת היעד של גיל מופלג יפתיע. כמוה כרוב חבריה, שקוטלגו בישראל כניצולים, שרידים, יוצאי מחנות, גטאות ועובדי כפייה, אשר מילטו את עצמם - אבל עד סוף ימיהם לא ניצלו.

פצעי הגוף ובעיקר פצעי הנפש, חייהם המרוסקים, עולמם שחרב, יקיריהם שנקרעו מעליהם לעד, הפכו אותם לצללים שהילכו ומהלכים בינינו מחופשים. ואנחנו, מחוסר יכולת להפנים את גודל הזוועה, ואולי מפחד להיות שותפים בנשיאת הנטל, מתקשים לפנות בלב חמלה אמיתית.

יש מידה גדולה של העמדת פנים ביום הזיכרון לשואה. לא מפני שאין כוונה לזכור אותה, אלא כי נעשית הפרדה בין השואה כמושג כולל לזוועה לבין האנשים עצמם - אמא שלי, החברים שלה, אלפי הניצולים הנאלצים להתבזות בפני האטימות של ממשלות ישראל ומנהיגיה החסרים רגישות כדי לזכות, למשל, לפירורי עזרה כספית.

הם מבוזים לא רק משום שקולם דעך ומרפקיהם חלשים, אלא כי בשורשי התודעה הישראלית נפקד מקומם שכן הם שורטים את התדמית הקולקטיווית המזויפת של הישראלי החדש. בחלוף 60 שנה לקום המדינה ו-63 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, לא נקלט בתודעה הקולקטיווית, כי הכחדת יהדות אירופה היא אחד ממקורות הכוח לקיומה של מדינה יהודית וכי אלה שנחלצו מן התופת נושאים על גבם את התקומה, הם ענקים ראויים להערצה וגיבוריה האמיתיים של המאה הקודמת.

אילו נתפשו כך מלכתחילה, לא היינו עדים לאבות ואמהות המסתירים מצאצאיהם את קורות ימי האופל ולא היה צורך בחלוף עשרות שנים לעשות מבצעים מיוחדים כדי לגבות עדויות מאלה שנותרו בחיים.

חותמם נעדר כמעט גם מהמורשת התרבותית הישראלית. המחזאות הישראלית במקום להוביל במתן ביטוי לטרגדיה האנושית והקולקטיווית שאין שנייה לה, מתעלמת ממנה ברובה. כמו באקורד מתואם כך גם הספרות, הקולנוע, המוסיקה והמחול. אין זה מקרה. גדלנו על מיתוס הכוח, ואילו השואה, בשל תפישה מעוותת של אבות המייסדים, קוטלגה כחולשה. "כצאן לטבח". רק כעבור כמה עשורים, בלחץ לוחמי הגטאות, נעשה מאמץ כלשהו לשפץ את המושגים, ול"שואה" התווספה גם "הגבורה".

הנאומים שיינשאו כבכל שנה היו לזרא. לא שאין בהם אמת, אלא שאין קשר ברור בין האמת המילולית לאמת של החיים; ובהיותם כאלה הם מקוממים.

יש הכרח להודות, שאלה שמילטו את נפשם משם לא ממש זכו כאן לחיבוק אמיתי. הם התהלכו, והקומץ שנותר מתהלכים עדיין, בינינו מכוח אינרציה קיומית. שכן ניצולי שואה ממש - אין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו